אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול.
לסיום דבריי - אני רק יכול לאחל לנו ולכל חובבי המוזיקה בארץ שנזכה לפחות לעוד 20 שנות עשייה מהלהקה הזו. עשייה נטולת פופוליזם ונטולת מציאת חן בעיני כל אלו שאינם חשובים. תישארו נאמנים לעצמכם, תישארו נאמנים לקהל המעריצים שלכם שבאופן מדהים מורכב מפסיפס של אנשים - דתיים וחילוניים, גברים ונשים, מבוגרים וצעירים ועוד ועוד מגזרים מקשת רחבה מאוד של החברה הישראלית. יורם חזן, רן אלמליח, דוד רז, דניאל זייבלט ועמי רייס - בעיניי ולדעתי גם בעיני שאר המעריצים שלכם אתם מבורכים בכניסתכם להיכל התהילה של המוזיקה בישראל בתור "כנסיית השכל".
1999 - הייתי תלמיד בכיתה י"א בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה. השעה היתה 20.30 בערך, ומהרדיו נשמע שיר לא מוכר.
הייתי מהופנט - ללחן, למילים לסגנון לקול. רצתי לחבר שלי כדי שיאיר את עיניי ויספר לי מי שר את השיר ואיך קוראים לו. הוא הסתכל עליי בעיני עגל ואמר לי שהוא חושב שללהקה קוראים "כנסיית השכל" או משהו בסגנון, ולשיר הוא בטוח שקוראים : "היינו עושים אהבה". הוא לא הספיק להסתובב ואני כבר הייתי לבוש ויצאתי לכיוון הקניון בחדרה לחנות "צליל" הכי קרובה. הסתובבתי בקניון וחיפשתי אחר הדיסק שישמיע לי את הפלא מהרדיו ב- repeat בלתי פוסק. חזרתי מאוחר באותו הלילה, כל החבר'ה מהחדר כבר ישנו אבל אני בשלי - הכנסתי את הדיסק הצהוב והזוהר הזה לרדיו דיסק, התיישבתי עם אוזניות והתאהבתי.
אני חושב שמעטים הם הרגעים אשר נחרטים לנו כל כך עמוק בזיכרון ובתודעה, עד כדי כך שאתה מצליח לראות את הפרצופים, לשמוע את הצלילים ולהריח את הריחות שהיו אז באותו רגע נשגב. וכזה הוא היה הרגע, רגע שנחרט לי עמוק בזיכרון, ואני בספק אם יבוא יום והוא יגווע.
השנה חוגגת כנסיית השכל סגירה של שני עשורים של עשייה מוזיקאלית, כן - 20 שנים לא הולכים ברגל... ואיכשהו, למרות התקופה הכל כך ארוכה שחלפה, יש לי התחושה שכנסיית השכל לא זוכה לכבוד הראוי לה. לא מתחנות הרדיו, לא ממבקרי המוזיקה וכן - לצערי גם לא מקהל המעריצים. לכן - החלטתי היום להכניס פינה חמה בבלוג האישי שלי שנקרא "להיות חופשי" ללהקה הטובה ביותר לטעמי שקמה בדור הזה, ואני מזמין את חברי הלהקה וקהל מעריציה לקרוא, להגיב ולהתמלא בגאווה אותה אני מרגיש כשאני כותב שורות אלו.
אני משוכנע שאנשים רבים אשר יראו את כותרת הפוסט "כנסיית השכל - להיכל התהילה!" ירימו גבה, אולי אפילו יגחכו וירימו טלפון לבית חולים לחולי נפש בכדי לשאול אם יש להם מיטה פנויה בשבילי. יותר מזה - אפילו המעריצים המושבעים (שאני נמנה כחלק מהם) שקוראים שורות אלו יודע עמוק בפנים שכנסיית השכל סובלת מהעובדה שהם נלחמים על האמת שלהם, שהם לא מתפשרים וגם לא מעניין אותם מה אנשים יחשבו עליהם. אם כנסיית השכל רוצה להופיע עם ריטה - הם ירימו טלפון לריטה ויקבעו תאריך להופעה. אם כנסיית השכל רוצה להופיע עם רמי פורטיס, מיכה שטרית, יובל בנאי ואהוד בנאי - אז כך יהיה. אני מוכן לשבת עם כל מבקר מוזיקלי שמכבד את עצמו עם כל הדיסקוגרפיה המרשימה של הלהקה הענקית הזאת ולהוכיח לו שיר אחר שיר שכנסיית השכל לא מחפשת להיטי חתונות - כנסיית השכל מחפשת בכל שיר את האמת שלה. והאמת הזו עולה לה בפופוליסטיות בקרב תחנות הרדיו, מבקרי המוזיקה ולעתים גם בקרב קהל המעריצים. כולנו מכירים את השיר "איך זה מרגיש" - כמדומני (והפירוש אותו אני בחרתי לאמץ), שיר שנכתב על הלהקה שמתאר את המילים שאני כותב עכשיו - "... להיות תמיד בצד, אף פעם לא באמצע - אף פעם לא קרוב מספיק..."
יהיו שיגידו שלכנסיית השכל סגנון מלנכולי, יהיו שיגידו שהם מאוד מופנמים ויהיו כאלו שיטענו שהלחנים פשוטים מדי - וזה בסדר גמור. אולי אפילו אלו הדברים שגרמו לי ולאחרים להתחבר אליהם כל כך. לראות את רן אלמליח מנגן עם ראש ברצפה כשכולו כבוד לגיטרה ולמיתרים עליהם הוא פורט, ולהבחין בדוד רז עומד קפוא ומספק הצלבות מבטים חודרים עם הקהל, ויורם חזן אוי יורם חזן לראות אותו מחליף מגיטרה אקוסטית לחשמלית ולהיפך ולנחש את השיר הבא בהופעה, להסתכל על דניאל זייבלט מנגן על התופים ולהעריץ את הכיסא עליו הוא יושב ואחרון חביב - עמי רייס שיכול בשקט ללמד כל מורה למוזיקה על כל כלי נגינה שרק תבחרו עבורו. בעיניי - חמשת המופלאים.
 |
| חמשת המופלאים, כנסיית השכל. |
כשניסיתי להקשיב לביקורות השליליות על הלהקה הבנתי משהו, הבנתי שאנשים מחפשים באופן נואש תירוץ לחוסר רצון שלהם להכיל בתוך עצמם את כל מה שהם סופגים מהשירים של הכנסייה. ההאזנה לשירים של כנסיית השכל היא לא פשוטה והיא דורשת יותר עומק מסתם להזיז את האגן בסוג של ריקוד מתלהב. ובעצם, כנסיית השכל היא הדבר הכי טוב שהרוק הישראלי ייצר מאז שנות ה- 90 ויסלחו לי משינה (שהיא להקה מצוינת), איפה הילד, היהודים וכו'. מבחינתי להקה שהשלם עולה על סך חלקיה היא הלהקה האולטימטיבית. להקה שלא סרה מהדרך שבה היא מאמינה, שלא גונזת שירים שלא צולחים את ש.ג. גלגל"צ ושבוחרת שוב ושוב להביא לקהל מעריציה את אותו העומק בטקסט, אותו צליל עמוק שבלחן ואותה זכות שבקול - היא הלהקה אשר ראויה יותר מכולן לכבוד ולהערכה.
שיקום האחד שחושב שהשירים "אני מאמין" ו- "השיר מהגן" מהדיסק דברים בלחש לא "תופסים" היום, שיקום יחד איתו גם מי שטוען ש"למאיה יש אקדח", "ואת מתפשטת" ו- "היינו עושים אהבה" הם להיטים חולפים. הייתי ממשיך ברשימה אבל נדמה לי שהנקודה הובהרה ולא נמצא עדיין אחד שהחליט לעמוד.
"אוטוביוגרפיה" היה פרוייקט גאוני של הכנסייה, על זה אין ויכוח בכלל. הופעות מדהימות בליווי 40 נגנים, מכירת עשרות אלפי עותקים (אם לא למעלה מזה) של CD ו- DVD. למעשה - כנסיית השכל לקחה שירים מאלבומים קודמים ובעיבודים נדירים על סף הגאוניים חידשו את השיר באופן מסויים. אבל אני בחרתי להסתכל על "אוטוביוגרפיה" ממקום מאוד עצוב.
אומנם 26 שירים נפלאים נכנסו לפרוייקט, שירים שנכנסו לתודעת האנשים ולפלייליסטים של תחנות הרדיו שכבר ממש לא יכלו להתעלם מההצלחה של הכנסייה. אבל כמה שירים מדההההייייימממייייםם של הלהקה שלא זכו לביצוע מחודש נשכחו ולא הגיעו לתודעת קהל המאזינים. "לקטוף את הירח", "אנשים מושלמים", "אגדה מוזרה" ועוד ועוד ועוד... ואנשים במקום לראות את האוצר שנגלה אליהם ב"אוטוביוגרפיה" ולהיות צמאים לעוד - חושבים שאין עוד, ואם יש אז אולי הוא לא מוצלח. ואני לא יודע מה איתכם - אבל אני אוהב את הביצועים המקוריים של "האביב הנצחי", "תנו לי לשתות" ואיך אפשר בלי "ידיים למעלה". ואני שואל את עצמי - איפה היו מבקרי המוזיקה שהיללו את הביצועים האלו, כמה שנים קודם לכן בדיסק "ידיים למעלה"??
כפי שציינתי מעלה - גדלתי והתחנכתי שנים ארוכות בחינוך הדתי, וכמה פרדוקסלי הדבר בשבילי, שאני זוכה למצוא את הנחמה שלי דווקא בכנסייה.
תודה על הזמן שלכם, וחג שמחת תורה שמח לכל עם ישראל!
