ערב טוב,
כבר הרבה זמן שלא ישבתי לכתוב, מסתבר שה"אין זמן" של היום יום עושה את שלו. אבל אני מקווה שיהיו כמה שבאמת חיכו לחלק האחרון של סדרת הבלוגים שכתבתי החודש.
אז לתזכורת קלה - סיימתי את החלק השני בפסקה הבאה:
ננסה להבין מדוע מגיעים החיכוכים הרבים והויכוחים האינסופיים בחיי הזוגיות של שני המינים. שהרי אם אנו זקוקים האחד לשני בכדי להרגיש בטוחים ומוגנים בעולם, למה אנחנו מעמידים את מערכת יחסינו עם בן הזוג למבחנים תכופים?? למה?, כמה? ואיך? על השאלות הללו, אני אנסה לענות ולבסוף אנסה לתת טיפ, שאם כמה מכם יאמצו אותו אז קניתי את עולמי.
מערכות יחסים זוגיות הן כמו רכבת הרים, לא כמו אלו שבארץ, אלא דווקא אלו מאירופה וארה"ב (של הביוקר) :-)
יש תקופות מדהימות בהם כל כך כיף להתעורר בבוקר - גם אם מדובר ביום ראשון בבוקר ומתחילים שבוע חדש של עבודה, ואותו דבר ההיפך, יש תקופות של באסה רצינית - שגם יום חמישי שלפני סופ"ש לא מצליח לעלות חיוך על הפנים. מעניין שברוב המקרים מה שגורם לשינויים הללו זה בעצם אנחנו. כן אנחנו, לא הבן זוג שלנו שרוצה ומצפה למשהו מאיתנו, פשוט מאוד אנחנו עצמנו. אני בטוח שאתם שואלים את עצמכם איך הגעתי למסקנה הזו?? אז זה נורא פשוט...אם להיות בקירבתו של בן המין השני אמור לגרום לי תחושות חיוביות כמו: בטחון, אהבה, שמחה ושלמות, הרי שבכדי להעצים תחושות אלו אני צריך שבן המין השני יהיה מאושר, יחייך ויפיץ אנרגיות חיוביות סביבו. אבל אם אנו עומדים לפני איזה ויכוח, מריבה או מלחמת עולם מה שאני אשיג מזה הוא ההיפך הגמור. כשבן הזוג שלי עצוב, טרוד, לא מרוצה וכועס - האדם הראשון עליו זה אמור להשפיע הוא אני, עוד לפני שהמצב רוח הזה משפיע עליו בעצמו.
הנקודה שהעלתי היא נקודה חשובה מאוד, והייתי ממליץ לאנשים להבין אותה לעומק - לפני הריב הבא שלהם שאמור לקרות ב- 48 שעות הקרובות (מבוסס על סטטיסטיקה בלבד, והיא אינה מדוייקת בכל בתי האב).
אתם יודעים מה מטריד אותי יותר מהכל?? בחתונה מתחייבים בני הזוג האחד כלפי השני התחייבויות רבות, ואני משוכנע שמעטים האנשים שבאמת מעניין אותם כל מה שכתוב בכתובה. הרי החתן בכלל עסוק במחשבות על הכוס ועל רסיסיה, והכלה רק חושבת לעצמה שטיפת הזיעה שנוזלת לה מהמצח לא מצטלמת יפה ל- DVD. אני מראשוני המאמינים במסורת שלנו, ואנשים נוטים לזלזל ולא לשאול את עצמם למה ביום החתונה, ביום בו לכאורה הכל שמח, נוצץ ומגניב צריך הרב הזה לבוא ולשאול את כל אחד מהצדדים אם הוא מתחייב לדאוג לצד השני גם במצבי קיצון אחרים, שהם שונים מההווה של השופוני מתחת לחופה בגן האירועים היוקרתי. "האם תדאג לבת זוגתך גם בזיקנה (כשלא תהיה יפה), גם בעוני (כשלא יהיה לכם 300 שקל למנה) גם אחרי הריונות (שהבטן השטוחה כבר לא תהיה כזו שטוחה) וכו' וכו'" כן, אלו שאלות מאוד אקוטיות וקריטיות לבני זוג בטרם הם מתחתנים, ולצערי הרב - הרוב המוחץ לא שם לב לתוכן ורץ לרקוד את הסלואו הראשון שלהם כזוג נשוי. רק לך תספר לו שהריקוד הבא שלו יהיה בדרך לרבנות לפרק את החבילה...
שאף אחד לא יבין אותי לא נכון, אני חושב שחתונה היא הדבר המושלם ביותר שיכול להיות לכל בנאדם. אני חושב שכשבנאדם מצליח למצוא לעצמו את בן המין השני שיהיה לצידו גם במאדים וגם בנגה, אומנם לפעמים עם חיוך ולפעמים עם בכי, אבל זה בכלל לא משנה כל עוד אני יודע שיהיה אשר יהיה אנחנו כבר לא משני כוכבי לכת שונים, אנחנו יצור אחד מכוכב לכת שלישי ועם זה ננצח. נעבור תקופות קשות ביחד, נעביר רגעים מרגשים ביחד, נרוץ ביחד, נצלע ביחד - העיקר שזה ביחד!
אני לא מנסה לצייר פה מן עולם מושלם, ברור לי כמו שברור לכם שזה לא כך. אם הכל היה מושלם, סביר להניח שלא הייתי מרגיש צורך לכתוב על הנושא הזה. אני כותב על זה, כי אני חושב שזה נושא שרובנו נוטים לחטוא בו. אנו לא מעריכים את מי שאיתנו ובעקבות זאת אנו גם לא מעריכים את עצמנו. אנו מגיעים לנקודות רתיחה מהר מידי ובקלות רבה מידי עם בני הזוג שלנו, וזה ממש לא אמור להיות כך. לפני המון שנים אמר לי חבר מאוד טוב משפט שחרוט לי עמוק בזכירון, ואני בטוח שגם לכם הוא יישב כמה שנים טובות. והוא הולך ככה: "כשהטווח פורס נוצותיו - חצי עולם מתפאר מיופיו, אבל אל תשכחו שהחצי השני רואה לו את התחת", תודו שהמשפט הזה שווה סטטוס בפייסבוק :-). ומי שלא הבין - הנמשל פה פשוט מאוד. כל מי שמשתחצן ומתלהם ועושה הרבה טרארם, אז אומנם חצי עולם רואה את זה ומוחא כפיים, אבל חצי שני רואה עד כמה הוא עלוב.
אני מציע לכל אחד שיש לו בן זוג (ובעיקר לאלו הנשואים ואף עוד יותר אלו עם הילדים) עזבו הכל, סגרו כבר את הבלוג שלי ולכו לתת חיבוק חזק מאוד למי שמגן עליכם בעולם הגדול הזה. תזכרו תמיד למה התחברתם, ושלא תגיעו אף פעם לדיון של למה להיפרד.
ולמי שאין בן זוג - חפשו לכם את האחד, הוא בטוח נמצא אי שם מחכה ומצפה להגנה הזו בדיוק כמוכם...
מתנצל אם הפעם כתבתי הרבה מדי, זה רק בגלל שזה החלק האחרון והיה לי חשוב מאוד להעביר את המסר. שיהיה סופ"ש נעים ומלא אהבה לכולנו...
נתי
כבר הרבה זמן שלא ישבתי לכתוב, מסתבר שה"אין זמן" של היום יום עושה את שלו. אבל אני מקווה שיהיו כמה שבאמת חיכו לחלק האחרון של סדרת הבלוגים שכתבתי החודש.
אז לתזכורת קלה - סיימתי את החלק השני בפסקה הבאה:
ננסה להבין מדוע מגיעים החיכוכים הרבים והויכוחים האינסופיים בחיי הזוגיות של שני המינים. שהרי אם אנו זקוקים האחד לשני בכדי להרגיש בטוחים ומוגנים בעולם, למה אנחנו מעמידים את מערכת יחסינו עם בן הזוג למבחנים תכופים?? למה?, כמה? ואיך? על השאלות הללו, אני אנסה לענות ולבסוף אנסה לתת טיפ, שאם כמה מכם יאמצו אותו אז קניתי את עולמי.
מערכות יחסים זוגיות הן כמו רכבת הרים, לא כמו אלו שבארץ, אלא דווקא אלו מאירופה וארה"ב (של הביוקר) :-)
יש תקופות מדהימות בהם כל כך כיף להתעורר בבוקר - גם אם מדובר ביום ראשון בבוקר ומתחילים שבוע חדש של עבודה, ואותו דבר ההיפך, יש תקופות של באסה רצינית - שגם יום חמישי שלפני סופ"ש לא מצליח לעלות חיוך על הפנים. מעניין שברוב המקרים מה שגורם לשינויים הללו זה בעצם אנחנו. כן אנחנו, לא הבן זוג שלנו שרוצה ומצפה למשהו מאיתנו, פשוט מאוד אנחנו עצמנו. אני בטוח שאתם שואלים את עצמכם איך הגעתי למסקנה הזו?? אז זה נורא פשוט...אם להיות בקירבתו של בן המין השני אמור לגרום לי תחושות חיוביות כמו: בטחון, אהבה, שמחה ושלמות, הרי שבכדי להעצים תחושות אלו אני צריך שבן המין השני יהיה מאושר, יחייך ויפיץ אנרגיות חיוביות סביבו. אבל אם אנו עומדים לפני איזה ויכוח, מריבה או מלחמת עולם מה שאני אשיג מזה הוא ההיפך הגמור. כשבן הזוג שלי עצוב, טרוד, לא מרוצה וכועס - האדם הראשון עליו זה אמור להשפיע הוא אני, עוד לפני שהמצב רוח הזה משפיע עליו בעצמו.
הנקודה שהעלתי היא נקודה חשובה מאוד, והייתי ממליץ לאנשים להבין אותה לעומק - לפני הריב הבא שלהם שאמור לקרות ב- 48 שעות הקרובות (מבוסס על סטטיסטיקה בלבד, והיא אינה מדוייקת בכל בתי האב).
אתם יודעים מה מטריד אותי יותר מהכל?? בחתונה מתחייבים בני הזוג האחד כלפי השני התחייבויות רבות, ואני משוכנע שמעטים האנשים שבאמת מעניין אותם כל מה שכתוב בכתובה. הרי החתן בכלל עסוק במחשבות על הכוס ועל רסיסיה, והכלה רק חושבת לעצמה שטיפת הזיעה שנוזלת לה מהמצח לא מצטלמת יפה ל- DVD. אני מראשוני המאמינים במסורת שלנו, ואנשים נוטים לזלזל ולא לשאול את עצמם למה ביום החתונה, ביום בו לכאורה הכל שמח, נוצץ ומגניב צריך הרב הזה לבוא ולשאול את כל אחד מהצדדים אם הוא מתחייב לדאוג לצד השני גם במצבי קיצון אחרים, שהם שונים מההווה של השופוני מתחת לחופה בגן האירועים היוקרתי. "האם תדאג לבת זוגתך גם בזיקנה (כשלא תהיה יפה), גם בעוני (כשלא יהיה לכם 300 שקל למנה) גם אחרי הריונות (שהבטן השטוחה כבר לא תהיה כזו שטוחה) וכו' וכו'" כן, אלו שאלות מאוד אקוטיות וקריטיות לבני זוג בטרם הם מתחתנים, ולצערי הרב - הרוב המוחץ לא שם לב לתוכן ורץ לרקוד את הסלואו הראשון שלהם כזוג נשוי. רק לך תספר לו שהריקוד הבא שלו יהיה בדרך לרבנות לפרק את החבילה...
שאף אחד לא יבין אותי לא נכון, אני חושב שחתונה היא הדבר המושלם ביותר שיכול להיות לכל בנאדם. אני חושב שכשבנאדם מצליח למצוא לעצמו את בן המין השני שיהיה לצידו גם במאדים וגם בנגה, אומנם לפעמים עם חיוך ולפעמים עם בכי, אבל זה בכלל לא משנה כל עוד אני יודע שיהיה אשר יהיה אנחנו כבר לא משני כוכבי לכת שונים, אנחנו יצור אחד מכוכב לכת שלישי ועם זה ננצח. נעבור תקופות קשות ביחד, נעביר רגעים מרגשים ביחד, נרוץ ביחד, נצלע ביחד - העיקר שזה ביחד!
אני לא מנסה לצייר פה מן עולם מושלם, ברור לי כמו שברור לכם שזה לא כך. אם הכל היה מושלם, סביר להניח שלא הייתי מרגיש צורך לכתוב על הנושא הזה. אני כותב על זה, כי אני חושב שזה נושא שרובנו נוטים לחטוא בו. אנו לא מעריכים את מי שאיתנו ובעקבות זאת אנו גם לא מעריכים את עצמנו. אנו מגיעים לנקודות רתיחה מהר מידי ובקלות רבה מידי עם בני הזוג שלנו, וזה ממש לא אמור להיות כך. לפני המון שנים אמר לי חבר מאוד טוב משפט שחרוט לי עמוק בזכירון, ואני בטוח שגם לכם הוא יישב כמה שנים טובות. והוא הולך ככה: "כשהטווח פורס נוצותיו - חצי עולם מתפאר מיופיו, אבל אל תשכחו שהחצי השני רואה לו את התחת", תודו שהמשפט הזה שווה סטטוס בפייסבוק :-). ומי שלא הבין - הנמשל פה פשוט מאוד. כל מי שמשתחצן ומתלהם ועושה הרבה טרארם, אז אומנם חצי עולם רואה את זה ומוחא כפיים, אבל חצי שני רואה עד כמה הוא עלוב.
אני מציע לכל אחד שיש לו בן זוג (ובעיקר לאלו הנשואים ואף עוד יותר אלו עם הילדים) עזבו הכל, סגרו כבר את הבלוג שלי ולכו לתת חיבוק חזק מאוד למי שמגן עליכם בעולם הגדול הזה. תזכרו תמיד למה התחברתם, ושלא תגיעו אף פעם לדיון של למה להיפרד.
ולמי שאין בן זוג - חפשו לכם את האחד, הוא בטוח נמצא אי שם מחכה ומצפה להגנה הזו בדיוק כמוכם...
מתנצל אם הפעם כתבתי הרבה מדי, זה רק בגלל שזה החלק האחרון והיה לי חשוב מאוד להעביר את המסר. שיהיה סופ"ש נעים ומלא אהבה לכולנו...
נתי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה