תקשורת בשקל

ערב טוב,
אני יודע שהבטחתי שהבלוגים הבאים שלי יעסקו בתקשורת שבינו לבינה אבל קראתי היום עיתון והפיוזים שלי קפצו כך שלא יכולתי להתאפק ולכתוב בלוג ראשון של עצבים :-)

אז פתחתי עיתון ידיעות אחרונות הבוקר (שממש לא קניתי בכספי) ונתקלתי בדפי האמצע בשתי כתבות גדולות שעין ממוצעת איננה יכולה להתעלם מהן. נושאי הכתבות היו חשובים מאין כמוהם - שימו לב, אבל למי שיש לב חלש בבקשה שיישב.

הוצאות הביגוד של ראש הממשלה ואשתו מגיעות ל- 46,000 ש"ח בשנה. אתם קולטים?? כל כך הרבה כסף על ביגוד. למה ראש הממשלה בכלל צריך להיות ייצוגי?? למה שלא יקנה חליפות טרנינג בהאנגר?? או שיבקר בסניפי שופרסל ביג וירכוש לעצמו 3 חליפות ב- 99 ש"ח. למה הוא צריך לקנות ביגוד והנעלה כל כך יקרים?! ואני מזכיר - 46,000 ש"ח בשנה, שהם בחישוב פשוט בחלוקה לארבעת עונות השנה 11,500 ש"ח לשני אנשים שלכאורה אמורים להיות הייצוגיים ביותר...
ואני שואל אתכם - זה באמת כל כך הרבה כסף שמצדיק כתבה גדולה בעמוד האמצע של עיתון "מכובד" כמו ידיעות אחרונות?!

ואם לא היה לי די מהכתבה המיותרת והמטופשת הזו, כתבה נוספת ששכנה ממש לצידה היתה: שוב - בעלי הלב החלש מתבקשים לשבת - "אייפון לכל ח"כ". מממההההה??!? שלכל ח"כ יהיה אייפון על חשבון משלם המיסים??
אז לעלויות האייפון אני לא אכנס, אבל אני רק אומר בציניות לגאון שעלה על הידיעה הנ"ל שגם לו יכול להיות אייפון בחינם אם רק ידבר מעל 200 ש"ח בחברה סלולארית זו או אחרת. ואם לא בא לו לקנות בחברה סלולארית שר התקשורת דאג שיהיה חוק ניתוק זיקה שיאפשר לך לקנות במקום אחר אייפון ולקבל את הזיכוי בכל זאת (כן אותו שר שמגיע לו אייפון על חשבון משלם המיסים)...

אז מי שלא הבין את הציניות שלי עד כה - אני אסביר... נמאס לי מהעיתונים האלו שמנסים בכל דרך לגרום לנו לשנוא את הכנסת והממשלה בכלל והעומד בראשה בפרט עם ידיעות קיקיוניות כמו אלו שציינתי. כאילו שחסרות לנו בעיות במדינה שצריך לעניין אותי שהח"כ מקבל אייפון או שראש הממשלה קנה עניבה ב- 800 ש"ח. מספיק!!!! חאלאס עם השנאה והציניות על דפי העיתון. לפחות בעיניי זה הפך להיות בלתי נסבל. כשהביקורות יהיו ענייניות (והן כבר מזמן לא) אני אהיה מוכן לקרוא...

ומהחושך אל האור -
ידיעות, מעריב והארץ - יש לכם הרבה מאוד מה ללמוד מ- "ישראל היום" שמעבר לעבודה העיתונאית הכל כך יותר טובה משלכם, ומעבר להיותו עיתון חינמי לחלוטין - הוא לא מתעסק בשטויות ובקשקושים שמזמן הפכו ללחם והחמאה שלכם...

ולכל מי שהיה מוטרד - אין לי עניין ו/או כל אינטרס בעיתון "ישראל היום", אני פשוט חושב בצורה הכי אובייקטיבית שלא לחינם הוא נחשב לעיתון מספר אחד במדינה זו השנה השניה ברציפות (אם איני טועה).

לקראת סוף השבוע אחזור ואכתוב בלוג המשך לגברים ממאדים ונשים מנגה שפורסם בתחילת השבוע, אלא אם תצוץ לה עוד איזו כתבה בעיתון "יוקרתי" על חבר כנסת שקנה אגוזי על חשבון משלם המיסים...

שיהיה אחלה המשך שבוע,

נתי

גברים ממאדים נשים מנגה - הקדמה

שבוע טוב לך (LECHA) וגם לך (LACH),
את האמת, על הנושא הזה אני יכול לכתוב שעות מבלי לחזור על דברים שכתבתי ולא להשתעמם לרגע. אני חושב שמערכות יחסים ותקשורת שבינו לבינה הם נושא מרתק אשר יתפוס את הבלוג שלי לפחות בשבועיים הקרובים, אם לא אף מעבר לכך.

הפעם אכתוב קצר, משום שזו רק ההקדמה לבלוגים שיבואו בהמשך, והייתי רוצה ומצפה מכל אחד אשר מתעניין בנושא - לקרוא את ההקדמה הזו, ושיקדיש מעט זמן מחשבה לשאלות שאעלה...

ראשית אתחיל ואציין ששם הבלוג הנ"ל אינו פרי דמיוני אלא מספר מצוין של ג'ון גריי אשר יצא לי להציץ בו לא מעט (אם כי טרם קראתי את כולו ברצף - אבל גם זה יקרה, בוודאות!) אז מה פשר השם הזה בכלל? מה ניתן ללמוד מהקביעה הזו שהגבר בא מכוכב אחד ואילו האישה באה מכוכב אחר לחלוטין??
האם ישנו כוכב שיוכלו שני היצורים לחיות יחדיו ובהרמוניה מלאה? ובאם ישנו כוכב שכזה - האם זה הכוכב שלו? שלה? או שמא כוכב שלישי בכלל?! והשאלה הגדולה מכולן (לדעתי) האם עצם הקביעה הזו שאנו מכוכבים נפרדים היא זו שמסבירה את הויכוחים והחיכוכים או שמא היא זו שיוצרת אותם??

על כל השאלות הללו אשתדל לחוות דעתי בבלוגים הבאים שלי שיתפרסמו אחת לשבוע בזמן הקרוב, אבל בינתיים תקדישו מחשבה על השאלות והתהיות שהעלתי מעלה, גבשו לעצמכם דעה - ייתכן מאוד שלא תסכימו עם מה שיהיה לי לכתוב.

שיהיה שבוע טוב בינתיים,

נתי

קרב הטיטאנים

ערב טוב,

אז שבוע שלא יצא לי לכתוב, כי למען האמת הייתי עסוק במיליון דברים אחרים שהחשוב מהם היה ארגון יום הולדת לליאור - שבת שגזלה מאיתנו הרבה (אבל ממש הרבה) כוחות, אבל בשורה התחתונה אין ספק שהכיף שהיה לנו היה שווה את הכל.

אז הפעם הייתי רוצה לכתוב על שני רגשות שיש בכל אחד ואחת מאיתנו. שני רגשות עצומים אשר לעתים באים בקרב האחד עם השני - וכשזה קורה אז אנחנו נמצאים בבעיה.

הרגש הראשון נקרא "הכעס", מי לא מכיר אותו?? בינינו - הוא קופץ לביקור לעתים קרובות, ממש כשדודה "סבלנות" מחליטה לקום וללכת. ואילו הרגש השני נקרא "האהבה", גם אותו אני מניח שכולנו מכירים - הרי כל אחד זוכה לאהוב בחייו מישהו, ואם לא מישהו אז לפחות משהו.

אם כן, אין ספק שמדובר בשני רגשות עצומים שנמצאים אצל כל אדם ואדם, ולכן הרהרתי בליבי מי מהרגשות הללו גובר כאשר הם באים בעימות חזיתי האחד עם השני. ואל תשכנעו את עצמכם שהשניים יכולים לשכון יחדיו בשלווה ובשלום, כי אין מקום לשניהם בעת ובעונה אחת. בהחלט אפשרי לאהוב מישהו ולכעוס עליו מפעם לפעם, אך באותה נקודת זמן הכעס משתלט על האהבה ומכתיב את התנהלותנו, וכשמגיעה הסולחה, הכעס מפנה את מרכז הבמה לטובת האהבה...

אני בטוח שאין קורא אחד שלא קופץ ואומר: "מה הוא רוצה מאיתנו?? זה ברור, וזה ממש לא מחדש שום דבר..."

אבל כאן אני רוצה להוסיף משהו, משהו שייתכן שטרם חשבתם עליו.

אם אני מנתח את שני הטיטאנים הללו אני מגיע לתובנה החשובה הבאה: האהבה איננה תלויה בשום דבר, אני יכול לאהוב מישהו או משהו - סתם ככה, בלי סיבה וללא טריגר כלשהו. אבל כעס, כן הכעס מגיע תמיד כתגובה למשהו, ולצורך העניין זה ממש לא משנה כתגובה למה.

אז אם הגענו עד הנה, ואתם מסכימים עם הפסקה האחרונה - בואו ואוכיח לכם כמה אנחנו אנשים קטנים כאשר אנו כועסים, ואני אחשוף בפניכם את האמת על זהות האדם היחיד אותו אנו באמת אוהבים.

נסו להיזכר במקרים האחרונים בהם כעסתם, האם במקרה זה היה על האנשים אותם אתם אוהבים? על בן הזוג למשל, או על אח/אחות, או שאולי על הילדים שלנו (למי שיש) או שמא ההורים, הם אלו שהעלו לנו את הסעיף??

אל תתפלאו אם תגלו שמרבית הפעמים שכעסתם היו בתגובה למשהו שאחד מהאהובים שלכם עשה לכם או לא עשה לכם.

אם ננסה להעמיק בנקודה הזו - נגלה דבר מדהים. 

כפי שכבר צויין מעלה - כאשר אני אוהב מישהו אני אוהב אותו ללא התניה וללא סייגים, אך האם כך הם פני הדברים אצל האנשים שאוהבים אותנו?? האם גם הם אוהבים אותנו ללא התניות וללא סייגים?! ההרהור שלנו בשאלה הנ"ל ולעתים התשובות אליהן אנו מגיעים הם אלו שמביאים אותנו לידי כעס. שהרי איך יכול להיות שאני אוהב אותו כל כך והוא מרשה לעצמו לעשות משהו שלא נעים לי או שפוגע בי, הייתכן שהוא לא אוהב אותי בחזרה באותה מידה שאני אוהב אותו?!

המשפט האחרון, ההרהור האחרון הוא שנמצא עמוק בתוכנו בטרם שחררנו קיטור עצום של כעס.

ואם אינכם קונים את מה שכתבתי זה עתה, נסו לשאול עצמכם באם אותה פעולה שגרמה לכם לכעס גדול היתה מבוצעת על ידי אדם זר לכם לחלוטין, האם גם אז הייתם כועסים באותה מידה (אם בכלל)? אני סמוך ובטוח שאתם יודעים את התשובה, ובמרבית המקרים תשובתכם לשאלה זו תהיה שלילית.

מה הפאנץ' שלי אתם ודאי שואלים? אז אם לומר את האמת, הפעם המסקנות שלי עצובות למדי:

1. אנחנו רוצים להיות נאהבים יותר מאשר אנחנו מוכנים לאהוב

2. האדם היחידי אותו אנחנו אוהבים אהבת אמת הוא אנחנו בעצמנו ולא איש מלבדנו

3. בקרב הטיטאנים, לרוב מנצח הכעס - ואצל מי שזה לא כך - שאפו גדול!!

מי שאחת משלושת מסקנותיי אינן נראות לו שיוכיח זאת... שיוכיח לעצמו שבקרב הגדול הבא בין הכעס לאהבה, האהבה תנצח, כי קרב הטיטאנים המזדמן הזה אינו אלא עוד סיבוב מיני רבים בתחרות הזו שנקראת "החיים".

שיהיה סופ"ש נעים לכולנו, ואני מקווה שהיה שווה לחכות שבוע :-)

הביצה והתרנגולת

ערב טוב,

ראשית אני חייב להודות שמאוד התרגשתי לקבל תגובות חמות על פתיחת הבלוג, אני מקווה שתהנו מהכתיבה שלי ומהנושאים אותם אני בוחר לעלות ושאנשים נוספים ייחשפו אליו באופן שוטף ("ליחצו עקוב מצד שמאל").
דבר אחד חשוב לי לומר - הבלוג לא מתעדכן מדי יום כפי שאולי חלקכם רגיל מבלוגים אחרים, אני בוחר לעדכן את הבלוג אחת ליומיים / שלושה וזו מהסיבה הפשוטה שאני לא מעוניין להתיש. אני רק רוצה לכתוב, להנות מכך ולהגיע לכמה שיותר אנשים...

אז אחרי שהקדמתי והרחבתי בענייני דיומא, הייתי רוצה לעלות הפעם סוגיה מעניינת שעיקרה בשאלה - למה אנחנו נוהגים לסבך דברים פשוטים?? תודו שברגע הראשון כל אחד ואחת מכם יאמר לעצמו "אני?! לסבך דברים?? מה פתאום!!"
אבל במחשבה שניה ושלישית פתאום תזכרו באיזה מקרה אחד או שניים לפחות שקרו לאחרונה (אולי אפילו השבוע) שדרשו מכם פירוש פשוט למצב, אבל אתם בחרתם דווקא בפירוש מסובך.

אם כן, מי לא מכיר את השאלה הפילוסופית - מה קדם למי? הביצה או התרנגולת?? רבים יתחילו בהרצאה פילוסופית מייגעת בנוגע לתורת החיים וההתפתחות החי בעולם. אבל אם תקראו שוב את הכתוב בשורה מעלה - כתוב במפורש "הביצה או התרנגולת" משמע הביצה כתובה קודם - אז למה לי לפתוח דיון בכלל אם אני לא נדרש לכך?
דוגמא מובהקת נוספת באה מעולם הילדים, ילד לא מסוגל לנטור טינה - יודעים למה?? כי הוא חושב פשוט, הוא לא מתעסק בחשבונאות ובפנקסנות - הוא חי את הרגע, דואג להישרדותו ולצרכיו. אם תשאלו אותי, זו הגישה הבריאה ביותר גם לנו המבוגרים, אבל אנחנו לא מסוגלים... אנחנו מתחשבנים ונוטרי טינה מובהקים כי אנחנו נהנים לסבך את הדברים. אם חבר מתנצל על משהו שעשה - אנחנו לעתים לא נקבל את ההתנצלות מסיבה זו או אחרת, אנחנו לפעמים אף מגדילים לעשות וקובעים שהתנצלות  היתה לא כנה מספיק, אז למה שאסלח לו??

הנקודה אותה אני מנסה להבהיר היא, ובכלל להציע לכל אחד ואחת מהקוראים - נסו לחשוב פשוט.
זיכרו שלכל בעיה הכי מסובכת קיים פתרון הכי פשוט, רק צריך לרצות בו (אפילו לא צריך לחפש ולהתאמץ כי הוא שם).

מקווה שנהנתם ושתחכו כבר לפעם הבאה :-)

הבלוג שלי ואני

לילה טוב,
התאריך 5.12, השעה 00:28 (קצת מאוחר) ובמזל טוב נולד לו בלוג חדש.
אם להיות כנה - כשהיום הזה התחיל לא ממש ראיתי את עצמי יושב בסוף היום מול המחשב ופותח לעצמי בלוג, ובכל זאת...

בפרסום הראשון הייתי רוצה לשתף מה גרם לי לעשות זאת.
רבים ממכריי ומסביבתי הטבעית יעידו עליי שיכולת הכתיבה שלי עולה בהרבה על יכולת השיחה שלי (שהיא מהגרועות בעולם לדעתי). משהו בשקט הזה, כשאני לבד - עושה לי את זה. נח לי לכתוב, נח לי להיחשף קודם כל בפני עצמי.

טריגר מס' 1 - פלאשבק.
לפני מספר שבועות בעודי מסדר את אחד הארונות בבית נתקלתי במחברת חומה וישנה (הרבה לפני שיצאו המחברות של צבי הנינג'ה ושל דורה, שכבודם במקומם מונח), המחברת היתה מחברת אישית מכיתה ב' או ג' בה כתבתי סיפור דרמה פרי דמיוני להתפאר. ברגע הראשון נדהמתי ונזכרתי בתקופה ההיא שחשבתי בתמימותי שאני מינימום רם אורן, ומשההלם שכח צחקתי בשקט כפי שלא צחקתי מימיי. סגנון הכתיבה שלי אז, והעלילה העלובה היו מפילים מצחוק גם מגיש חדשות בטלויזיה בשידור חי.

טריגר מס' 2 - עצבים 1.

בימים אלו בהם ישראל כמדינה עמדה מול אחד האתגרים היותר מורכבים שלה מהעשורים האחרונים (גל שריפות בלתי נגמר ובלתי פוסק) מצאתי עצמי יושב רבות מול הטלויזיה בכדי להתעדכן על המצב.
ברשותכם, ובאתנחתא מעצמי - הייתי רוצה להשתתף בצער המשפחות השכולות, לאחל החלמה מהירה לכל הפצועים ובשם כל האזרחים הקטנים להודות לכל נפש ונפש שתרמה בכל צורה שהיא למבצע הענק מהימים האחרונים.
במוצא"ש של אתמול, ה- 4.12 צפיתי שוב בסקירות החדשות מהערוצים השונים, ולא יכולתי שלא להתפוצץ מכעס על הדברים שנאמרו שם ועוד יותר מכך מהאופן שהדברים נאמרו. לאחר ששיחררתי קיטור של מירמור עם עצמי ועם ליאור (אשתי האהובה) על מידת המקצועיות והאובייקטיביות של התקשורת בישראל פניתי למנוחה ולשינה עמוקה.

טריגר מס' 3 - עצבים 2.

חזרתי היום מהעבודה, וכן גם היום רציתי לצפות במהדורות החדשות - לראות את התמונות ולשמוע את הקולות אותם פספסתי במהלך היום (וכן, אני מודה רציתי להתרשם מהסופרטראנק הנפלא) ושוב נתקלתי בדברי הבל מפיהם של אנשים המתיימרים לסקור ולהעביר מידע באופן מקצועי ואובייקטיבי, כך שלדוגמא נאמר על ידי כתב מהשטח שהסופרטראנק (הכוכב התקשורתי) הגיע לחינם וכי את עיקר העבודה עשו המטוסים הקטנים היווניים, וכעבור 15 דק' אני שומע את שבחיהם של אנשי מפתח בכירים מכל המבצע הזה (מחיל האויר ומשירות הכבאות) על הבאת המטוס הנ"ל.
ואם זה לא מספיק ראיתי את אורלי וגיא (כן אלו שמתיימרים תמיד לעזור לאנשים הקטנים, ואינם מהססים לרגע לפגוע ולדרוס בכל מי שעומד מולם), אלא שהפעם הם דרסו ולעגו לשוטרים, כבאים וצוותי הצלה שהיו חלק מהמבצע האדיר הזה.
אז את אורלי וגיא נשאיר לי לבלוגים אחרים שעוד יבואו, וגם ערוצי התקשורת, הכתבים והמגישים המקצועיים והאובייקטיביים שלהם יזכו לכמה טורי דעות שלי. הפעם רק רציתי לשתף מה גרם לי כל כך לרצות לשתף משפחה, חברים, מכרים ואף מי שאינו נמנה עם אלו בדעות ובמחשבות שלי על אותם דברים שלכאורה רוב רובנו מתים להגיד.

מהיכרותי עם עצמי - אינני בעל ידע כללי נרחב. אני מכיר המון אנשים שסביר להניח יודעים יותר ממני בקשת רחבה מאוד של נושאים. אני גם די משוכנע שיהיו כאלו שיסכימו איתי, ויהיו כאלו שלא. יהיו כאלו שיאהבו את הדברים שלי ויהיו כאלו שישנאו. אבל דבר אחד יש לי היום שלא היה לי לפני כן - יש לי את הרצון לשתף את כל העולם במה שאני חושב על דברים שעוברים לידינו ביום יום ושגורמים לכולנו או לפחות לחלקנו לכעס גדול.

אם הדברים שלי פה יגרמו לחלק מכם לחשוב על דברים קצת אחרת - זכיתי.
אם הדברים שלי פה יעברו לידכם ותבחרו להתעלם - לא קרה כלום.
אבל דבר אחד אני מבטיח לעצמי - הכתיבה תמשיך לעשות לי טוב.

מקווה שתהנו...