הבלוג שלי ואני

לילה טוב,
התאריך 5.12, השעה 00:28 (קצת מאוחר) ובמזל טוב נולד לו בלוג חדש.
אם להיות כנה - כשהיום הזה התחיל לא ממש ראיתי את עצמי יושב בסוף היום מול המחשב ופותח לעצמי בלוג, ובכל זאת...

בפרסום הראשון הייתי רוצה לשתף מה גרם לי לעשות זאת.
רבים ממכריי ומסביבתי הטבעית יעידו עליי שיכולת הכתיבה שלי עולה בהרבה על יכולת השיחה שלי (שהיא מהגרועות בעולם לדעתי). משהו בשקט הזה, כשאני לבד - עושה לי את זה. נח לי לכתוב, נח לי להיחשף קודם כל בפני עצמי.

טריגר מס' 1 - פלאשבק.
לפני מספר שבועות בעודי מסדר את אחד הארונות בבית נתקלתי במחברת חומה וישנה (הרבה לפני שיצאו המחברות של צבי הנינג'ה ושל דורה, שכבודם במקומם מונח), המחברת היתה מחברת אישית מכיתה ב' או ג' בה כתבתי סיפור דרמה פרי דמיוני להתפאר. ברגע הראשון נדהמתי ונזכרתי בתקופה ההיא שחשבתי בתמימותי שאני מינימום רם אורן, ומשההלם שכח צחקתי בשקט כפי שלא צחקתי מימיי. סגנון הכתיבה שלי אז, והעלילה העלובה היו מפילים מצחוק גם מגיש חדשות בטלויזיה בשידור חי.

טריגר מס' 2 - עצבים 1.

בימים אלו בהם ישראל כמדינה עמדה מול אחד האתגרים היותר מורכבים שלה מהעשורים האחרונים (גל שריפות בלתי נגמר ובלתי פוסק) מצאתי עצמי יושב רבות מול הטלויזיה בכדי להתעדכן על המצב.
ברשותכם, ובאתנחתא מעצמי - הייתי רוצה להשתתף בצער המשפחות השכולות, לאחל החלמה מהירה לכל הפצועים ובשם כל האזרחים הקטנים להודות לכל נפש ונפש שתרמה בכל צורה שהיא למבצע הענק מהימים האחרונים.
במוצא"ש של אתמול, ה- 4.12 צפיתי שוב בסקירות החדשות מהערוצים השונים, ולא יכולתי שלא להתפוצץ מכעס על הדברים שנאמרו שם ועוד יותר מכך מהאופן שהדברים נאמרו. לאחר ששיחררתי קיטור של מירמור עם עצמי ועם ליאור (אשתי האהובה) על מידת המקצועיות והאובייקטיביות של התקשורת בישראל פניתי למנוחה ולשינה עמוקה.

טריגר מס' 3 - עצבים 2.

חזרתי היום מהעבודה, וכן גם היום רציתי לצפות במהדורות החדשות - לראות את התמונות ולשמוע את הקולות אותם פספסתי במהלך היום (וכן, אני מודה רציתי להתרשם מהסופרטראנק הנפלא) ושוב נתקלתי בדברי הבל מפיהם של אנשים המתיימרים לסקור ולהעביר מידע באופן מקצועי ואובייקטיבי, כך שלדוגמא נאמר על ידי כתב מהשטח שהסופרטראנק (הכוכב התקשורתי) הגיע לחינם וכי את עיקר העבודה עשו המטוסים הקטנים היווניים, וכעבור 15 דק' אני שומע את שבחיהם של אנשי מפתח בכירים מכל המבצע הזה (מחיל האויר ומשירות הכבאות) על הבאת המטוס הנ"ל.
ואם זה לא מספיק ראיתי את אורלי וגיא (כן אלו שמתיימרים תמיד לעזור לאנשים הקטנים, ואינם מהססים לרגע לפגוע ולדרוס בכל מי שעומד מולם), אלא שהפעם הם דרסו ולעגו לשוטרים, כבאים וצוותי הצלה שהיו חלק מהמבצע האדיר הזה.
אז את אורלי וגיא נשאיר לי לבלוגים אחרים שעוד יבואו, וגם ערוצי התקשורת, הכתבים והמגישים המקצועיים והאובייקטיביים שלהם יזכו לכמה טורי דעות שלי. הפעם רק רציתי לשתף מה גרם לי כל כך לרצות לשתף משפחה, חברים, מכרים ואף מי שאינו נמנה עם אלו בדעות ובמחשבות שלי על אותם דברים שלכאורה רוב רובנו מתים להגיד.

מהיכרותי עם עצמי - אינני בעל ידע כללי נרחב. אני מכיר המון אנשים שסביר להניח יודעים יותר ממני בקשת רחבה מאוד של נושאים. אני גם די משוכנע שיהיו כאלו שיסכימו איתי, ויהיו כאלו שלא. יהיו כאלו שיאהבו את הדברים שלי ויהיו כאלו שישנאו. אבל דבר אחד יש לי היום שלא היה לי לפני כן - יש לי את הרצון לשתף את כל העולם במה שאני חושב על דברים שעוברים לידינו ביום יום ושגורמים לכולנו או לפחות לחלקנו לכעס גדול.

אם הדברים שלי פה יגרמו לחלק מכם לחשוב על דברים קצת אחרת - זכיתי.
אם הדברים שלי פה יעברו לידכם ותבחרו להתעלם - לא קרה כלום.
אבל דבר אחד אני מבטיח לעצמי - הכתיבה תמשיך לעשות לי טוב.

מקווה שתהנו...