ערב טוב,
אז שבוע שלא יצא לי לכתוב, כי למען האמת הייתי עסוק במיליון דברים אחרים שהחשוב מהם היה ארגון יום הולדת לליאור - שבת שגזלה מאיתנו הרבה (אבל ממש הרבה) כוחות, אבל בשורה התחתונה אין ספק שהכיף שהיה לנו היה שווה את הכל.
אז הפעם הייתי רוצה לכתוב על שני רגשות שיש בכל אחד ואחת מאיתנו. שני רגשות עצומים אשר לעתים באים בקרב האחד עם השני - וכשזה קורה אז אנחנו נמצאים בבעיה.
הרגש הראשון נקרא "הכעס", מי לא מכיר אותו?? בינינו - הוא קופץ לביקור לעתים קרובות, ממש כשדודה "סבלנות" מחליטה לקום וללכת. ואילו הרגש השני נקרא "האהבה", גם אותו אני מניח שכולנו מכירים - הרי כל אחד זוכה לאהוב בחייו מישהו, ואם לא מישהו אז לפחות משהו.
אם כן, אין ספק שמדובר בשני רגשות עצומים שנמצאים אצל כל אדם ואדם, ולכן הרהרתי בליבי מי מהרגשות הללו גובר כאשר הם באים בעימות חזיתי האחד עם השני. ואל תשכנעו את עצמכם שהשניים יכולים לשכון יחדיו בשלווה ובשלום, כי אין מקום לשניהם בעת ובעונה אחת. בהחלט אפשרי לאהוב מישהו ולכעוס עליו מפעם לפעם, אך באותה נקודת זמן הכעס משתלט על האהבה ומכתיב את התנהלותנו, וכשמגיעה הסולחה, הכעס מפנה את מרכז הבמה לטובת האהבה...
אני בטוח שאין קורא אחד שלא קופץ ואומר: "מה הוא רוצה מאיתנו?? זה ברור, וזה ממש לא מחדש שום דבר..."
אבל כאן אני רוצה להוסיף משהו, משהו שייתכן שטרם חשבתם עליו.
אם אני מנתח את שני הטיטאנים הללו אני מגיע לתובנה החשובה הבאה: האהבה איננה תלויה בשום דבר, אני יכול לאהוב מישהו או משהו - סתם ככה, בלי סיבה וללא טריגר כלשהו. אבל כעס, כן הכעס מגיע תמיד כתגובה למשהו, ולצורך העניין זה ממש לא משנה כתגובה למה.
אז אם הגענו עד הנה, ואתם מסכימים עם הפסקה האחרונה - בואו ואוכיח לכם כמה אנחנו אנשים קטנים כאשר אנו כועסים, ואני אחשוף בפניכם את האמת על זהות האדם היחיד אותו אנו באמת אוהבים.
נסו להיזכר במקרים האחרונים בהם כעסתם, האם במקרה זה היה על האנשים אותם אתם אוהבים? על בן הזוג למשל, או על אח/אחות, או שאולי על הילדים שלנו (למי שיש) או שמא ההורים, הם אלו שהעלו לנו את הסעיף??
אל תתפלאו אם תגלו שמרבית הפעמים שכעסתם היו בתגובה למשהו שאחד מהאהובים שלכם עשה לכם או לא עשה לכם.
אם ננסה להעמיק בנקודה הזו - נגלה דבר מדהים.
כפי שכבר צויין מעלה - כאשר אני אוהב מישהו אני אוהב אותו ללא התניה וללא סייגים, אך האם כך הם פני הדברים אצל האנשים שאוהבים אותנו?? האם גם הם אוהבים אותנו ללא התניות וללא סייגים?! ההרהור שלנו בשאלה הנ"ל ולעתים התשובות אליהן אנו מגיעים הם אלו שמביאים אותנו לידי כעס. שהרי איך יכול להיות שאני אוהב אותו כל כך והוא מרשה לעצמו לעשות משהו שלא נעים לי או שפוגע בי, הייתכן שהוא לא אוהב אותי בחזרה באותה מידה שאני אוהב אותו?!
המשפט האחרון, ההרהור האחרון הוא שנמצא עמוק בתוכנו בטרם שחררנו קיטור עצום של כעס.
ואם אינכם קונים את מה שכתבתי זה עתה, נסו לשאול עצמכם באם אותה פעולה שגרמה לכם לכעס גדול היתה מבוצעת על ידי אדם זר לכם לחלוטין, האם גם אז הייתם כועסים באותה מידה (אם בכלל)? אני סמוך ובטוח שאתם יודעים את התשובה, ובמרבית המקרים תשובתכם לשאלה זו תהיה שלילית.
מה הפאנץ' שלי אתם ודאי שואלים? אז אם לומר את האמת, הפעם המסקנות שלי עצובות למדי:
1. אנחנו רוצים להיות נאהבים יותר מאשר אנחנו מוכנים לאהוב
2. האדם היחידי אותו אנחנו אוהבים אהבת אמת הוא אנחנו בעצמנו ולא איש מלבדנו
3. בקרב הטיטאנים, לרוב מנצח הכעס - ואצל מי שזה לא כך - שאפו גדול!!
מי שאחת משלושת מסקנותיי אינן נראות לו שיוכיח זאת... שיוכיח לעצמו שבקרב הגדול הבא בין הכעס לאהבה, האהבה תנצח, כי קרב הטיטאנים המזדמן הזה אינו אלא עוד סיבוב מיני רבים בתחרות הזו שנקראת "החיים".
שיהיה סופ"ש נעים לכולנו, ואני מקווה שהיה שווה לחכות שבוע :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה