ליאור חוגגת 30

הפעם, בניגוד לפרסומים הרגילים שלי אני מקדיש את הבלוג לליאור אשתי אשר חוגגת היום יום הולדת 30.

כבר 10 שנים שאני שותף לחגיגות יום ההולדת של ליאור, ולמען האמת - כל שנה אני מתקשה לחשוב על משהו שיתעלה על מה שעשיתי בשנה קודמת. ברכות, משחקים, טיולים, חידות, הפתעות - באמת שעשיתי כמעט הכל. אבל השנה זכינו לסיטואציה מיוחדת (שאגב לא תוכננה מראש על ידי) ואנחנו מחכים להצטרפות הרשמית של בן משפחה חמישי למשפחתנו. אז נכון שהסיטואציה קצת הקשתה עליי לתכנן משהו רציני ליום ההולדת, כי בכל זאת, כמו שנאמר בעספור "בן אדם מתכנן תכניות וא-לוהים מצחקק צחוקיות" וכל תכנון שלי יכל להיגמר בחדר לידה. אבל נדמה לי שדווקא השנה ובמיוחד כשהחליפה קידומת - היום הולדת הזה ייזכר שנים רבות, דווקא בגלל הנסיבות המיוחדות הללו.

אז בתור התחלה - מצורפת תמונה של לי-אם ואראל שלא יכולה שלא לגרום לי לחייך...

תאמינו לי - ילדים לא משקרים...

מצורף טופס מיוחד שבניתי אשר באמצעותו ניתן לאחל לליאור את איחוליכם הלבביים בצורה דיסקרטית ואישית (שלא כמו ברשתות החברתיות). כל שעליכם לעשות זה לכתוב את הברכה ואת שם המאחל ולשלוח את הטופס, Google יעשו את השאר.



בתור כותב הבלוג - אני מרשה לעצמי לאחל בפומבי.

אז ליאור יקירתי, אני מאחל לך יום הולדת שמח (כמובן), עד 120 (הכי בנאלי שיש), לידה קלה (עד כמה שלידה יכולה להיות קלה) ועוד המון רגעי אושר וגאווה במשפחה שהקמנו. אוהב אותך עד סוף העולם ובסיבוב פרסה חזרה...

בעלך נתי.

כנסיית השכל - להיכל התהילה!

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול.

1999 - הייתי תלמיד בכיתה י"א בישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה. השעה היתה 20.30 בערך, ומהרדיו נשמע שיר לא מוכר.

הייתי מהופנט - ללחן, למילים לסגנון לקול. רצתי לחבר שלי כדי שיאיר את עיניי ויספר לי מי שר את השיר ואיך קוראים לו. הוא הסתכל עליי בעיני עגל ואמר לי שהוא חושב שללהקה קוראים "כנסיית השכל" או משהו בסגנון, ולשיר הוא בטוח שקוראים : "היינו עושים אהבה". הוא לא הספיק להסתובב ואני כבר הייתי לבוש ויצאתי לכיוון הקניון בחדרה לחנות "צליל" הכי קרובה. הסתובבתי בקניון וחיפשתי אחר הדיסק שישמיע לי את הפלא מהרדיו ב- repeat בלתי פוסק. חזרתי מאוחר באותו הלילה, כל החבר'ה מהחדר כבר ישנו אבל אני בשלי - הכנסתי את הדיסק הצהוב והזוהר הזה לרדיו דיסק, התיישבתי עם אוזניות והתאהבתי.

אני חושב שמעטים הם הרגעים אשר נחרטים לנו כל כך עמוק בזיכרון ובתודעה, עד כדי כך שאתה מצליח לראות את הפרצופים, לשמוע את הצלילים ולהריח את הריחות שהיו אז באותו רגע נשגב. וכזה הוא היה הרגע, רגע שנחרט לי עמוק בזיכרון, ואני בספק אם יבוא יום והוא יגווע.

השנה חוגגת כנסיית השכל סגירה של שני עשורים של עשייה מוזיקאלית, כן - 20 שנים לא הולכים ברגל... ואיכשהו, למרות התקופה הכל כך ארוכה שחלפה, יש לי התחושה שכנסיית השכל לא זוכה לכבוד הראוי לה. לא מתחנות הרדיו, לא ממבקרי המוזיקה וכן - לצערי גם לא מקהל המעריצים. לכן - החלטתי היום להכניס פינה חמה בבלוג האישי שלי שנקרא "להיות חופשי" ללהקה הטובה ביותר לטעמי שקמה בדור הזה, ואני מזמין את חברי הלהקה וקהל מעריציה לקרוא, להגיב ולהתמלא בגאווה אותה אני מרגיש כשאני כותב שורות אלו.

אני משוכנע שאנשים רבים אשר יראו את כותרת הפוסט "כנסיית השכל - להיכל התהילה!" ירימו גבה, אולי אפילו יגחכו וירימו טלפון לבית חולים לחולי נפש בכדי לשאול אם יש להם מיטה פנויה בשבילי. יותר מזה - אפילו המעריצים המושבעים (שאני נמנה כחלק מהם) שקוראים שורות אלו יודע עמוק בפנים שכנסיית השכל סובלת מהעובדה שהם נלחמים על האמת שלהם, שהם לא מתפשרים וגם לא מעניין אותם מה אנשים יחשבו עליהם. אם כנסיית השכל רוצה להופיע עם ריטה - הם ירימו טלפון לריטה ויקבעו תאריך להופעה. אם כנסיית השכל רוצה להופיע עם רמי פורטיס, מיכה שטרית, יובל בנאי ואהוד בנאי - אז כך יהיה. אני מוכן לשבת עם כל מבקר מוזיקלי שמכבד את עצמו עם כל הדיסקוגרפיה המרשימה של הלהקה הענקית הזאת ולהוכיח לו שיר אחר שיר שכנסיית השכל לא מחפשת להיטי חתונות - כנסיית השכל מחפשת בכל שיר את האמת שלה. והאמת הזו עולה לה בפופוליסטיות בקרב תחנות הרדיו, מבקרי המוזיקה ולעתים גם בקרב קהל המעריצים. כולנו מכירים את השיר "איך זה מרגיש" - כמדומני (והפירוש אותו אני בחרתי לאמץ), שיר שנכתב על הלהקה שמתאר את המילים שאני כותב עכשיו - "... להיות תמיד בצד, אף פעם לא באמצע - אף פעם לא קרוב מספיק..." 

יהיו שיגידו שלכנסיית השכל סגנון מלנכולי, יהיו שיגידו שהם מאוד מופנמים ויהיו כאלו שיטענו שהלחנים פשוטים מדי -  וזה בסדר גמור. אולי אפילו אלו הדברים שגרמו לי ולאחרים להתחבר אליהם כל כך. לראות את רן אלמליח מנגן עם ראש ברצפה כשכולו כבוד לגיטרה ולמיתרים עליהם הוא פורט, ולהבחין בדוד רז עומד קפוא ומספק הצלבות מבטים חודרים עם הקהל, ויורם חזן אוי יורם חזן לראות אותו מחליף מגיטרה אקוסטית לחשמלית ולהיפך ולנחש את השיר הבא בהופעה, להסתכל על דניאל זייבלט מנגן על התופים ולהעריץ את הכיסא עליו הוא יושב ואחרון חביב - עמי רייס שיכול בשקט ללמד כל מורה למוזיקה על כל כלי נגינה שרק תבחרו עבורו. בעיניי - חמשת המופלאים.

חמשת המופלאים, כנסיית השכל.

כשניסיתי להקשיב לביקורות השליליות על הלהקה הבנתי משהו, הבנתי שאנשים מחפשים באופן נואש תירוץ לחוסר רצון שלהם להכיל בתוך עצמם את כל מה שהם סופגים מהשירים של הכנסייה. ההאזנה לשירים של כנסיית השכל היא לא פשוטה והיא דורשת יותר עומק מסתם להזיז את האגן בסוג של ריקוד מתלהב. ובעצם, כנסיית השכל היא הדבר הכי טוב שהרוק הישראלי ייצר מאז שנות ה- 90 ויסלחו לי משינה (שהיא להקה מצוינת), איפה הילד, היהודים וכו'. מבחינתי להקה שהשלם עולה על סך חלקיה היא הלהקה האולטימטיבית. להקה שלא סרה מהדרך שבה היא מאמינה, שלא גונזת שירים שלא צולחים את ש.ג. גלגל"צ ושבוחרת שוב ושוב להביא לקהל מעריציה את אותו העומק בטקסט, אותו צליל עמוק שבלחן ואותה זכות שבקול - היא הלהקה אשר ראויה יותר מכולן לכבוד ולהערכה.

שיקום האחד שחושב שהשירים "אני מאמין" ו- "השיר מהגן" מהדיסק דברים בלחש לא "תופסים" היום, שיקום יחד איתו גם מי שטוען ש"למאיה יש אקדח", "ואת מתפשטת" ו- "היינו עושים אהבה" הם להיטים חולפים. הייתי ממשיך ברשימה אבל נדמה לי שהנקודה הובהרה ולא נמצא עדיין אחד שהחליט לעמוד.

"אוטוביוגרפיה" היה פרוייקט גאוני של הכנסייה, על זה אין ויכוח בכלל. הופעות מדהימות בליווי 40 נגנים, מכירת עשרות אלפי עותקים (אם לא למעלה מזה) של CD ו- DVD. למעשה - כנסיית השכל לקחה שירים מאלבומים קודמים ובעיבודים נדירים על סף הגאוניים חידשו את השיר באופן מסויים. אבל אני בחרתי להסתכל על "אוטוביוגרפיה" ממקום מאוד עצוב.

אומנם 26 שירים נפלאים נכנסו לפרוייקט, שירים שנכנסו לתודעת האנשים ולפלייליסטים של תחנות הרדיו שכבר ממש לא יכלו להתעלם מההצלחה של הכנסייה. אבל כמה שירים מדההההייייימממייייםם של הלהקה שלא זכו לביצוע מחודש נשכחו ולא הגיעו לתודעת קהל המאזינים. "לקטוף את הירח", "אנשים מושלמים", "אגדה מוזרה" ועוד ועוד ועוד... ואנשים במקום לראות את האוצר שנגלה אליהם ב"אוטוביוגרפיה" ולהיות צמאים לעוד - חושבים שאין עוד, ואם יש אז אולי הוא לא מוצלח. ואני לא יודע מה איתכם - אבל אני אוהב את הביצועים המקוריים של "האביב הנצחי", "תנו לי לשתות" ואיך אפשר בלי "ידיים למעלה". ואני שואל את עצמי - איפה היו מבקרי המוזיקה שהיללו את הביצועים האלו, כמה שנים קודם לכן בדיסק "ידיים למעלה"??

לסיום דבריי - אני רק יכול לאחל לנו ולכל חובבי המוזיקה בארץ שנזכה לפחות לעוד 20 שנות עשייה מהלהקה הזו. עשייה נטולת פופוליזם ונטולת מציאת חן בעיני כל אלו שאינם חשובים. תישארו נאמנים לעצמכם, תישארו נאמנים לקהל המעריצים שלכם שבאופן מדהים מורכב מפסיפס של אנשים - דתיים וחילוניים, גברים ונשים, מבוגרים וצעירים ועוד ועוד מגזרים מקשת רחבה מאוד של החברה הישראלית. יורם חזן, רן אלמליח, דוד רז, דניאל זייבלט ועמי רייס - בעיניי ולדעתי גם בעיני שאר המעריצים שלכם אתם מבורכים בכניסתכם להיכל התהילה של המוזיקה בישראל בתור "כנסיית השכל".

כפי שציינתי מעלה - גדלתי והתחנכתי שנים ארוכות בחינוך הדתי, וכמה פרדוקסלי הדבר בשבילי, שאני זוכה למצוא את  הנחמה שלי דווקא בכנסייה.

תודה על הזמן שלכם, וחג שמחת תורה שמח לכל עם ישראל!

גלעד שליט - להיות חופשי... מי מתנגד לכך?

כבר חצי שנה שלא כתבתי מילה בבלוג שלי, ואיכשהו אחרי החדשות מאתמול אני מרגיש צורך בלתי נשלט לכתוב. אז לאלו מכם ששמחים על כך - תודה על הפרגון, ואלו שלא - אתם מוזמנים ללחוץ על הכפתור X למעלה ולסגור את החלון, אני מבטיח לא להיעלב (אולי רק קצת :-)).

ראשית, אתוודה.
אינני נמנה על אותם האנשים שלבשו את חולצתו של גלעד שליט, מעולם לא ביקרתי במאהל המחאה של המשפחה ואף יותר מכך - לא עקבתי אחר מספר הימים המדויק מהיום שגלעד נתלש ממשפחתו וממולדתו. אם אני מתבייש בכך? לא...
יתרה מכך - תמיד האמנתי שכל מפגן כח שנעשה כנגד ממשלת ישראל רק העלה את תג מחירו של גלעד, ואני עדיין מאמין שכך היה. אבל ביום שכזה אין בי שום כוונה לכתוב על מחירים, ההיפך - אני מעוניין לפנות אל אותם מתנגדים לעסקה יהיו סיבותיהם אשר יהיו...

המתנגדים לעסקת שליט מתחלקים למספר קבוצות:


-נפגעי העבירות של האסירים המשוחררים
אין לי מילה, וחצי מילה לומר לכם. אני כואב את כאבכם, ומלא בהבנה לתחושות שלכם. אגב, אותה תחושת הבנה אשר גיליתי כלפי משפחת שליט כשדרשה לבצע עסקה מול החמאס בכל מחיר. אני רק יכול לאחל לכם שלא תדעו עוד צער ושתזכו מעתה והלאה רק לרגעי אושר.


-החוששים מהרעה במצב הבטחוני עקב שחרור מחבלים

עליי לציין שאני נמנה עם החברים בקבוצה הזו, אך יחד עם זאת בניגוד אליהם אני יודע לעשות איזון מאוד פשוט אשר נדרש עקב הנסיבות הנוכחיות. מספר דברים לי אליהם אשר אולי יצליחו למתנם ולאזנם בכדי להביאם לתמוך בעסקה ולקבל את גלעד בחיבוק חם ואוהב:

1. חטיפות חיילים תמיד היו ותמיד יהיו למטרה עבור אויבנו. אין בעסקה כזו או אחרת בכדי לבסס את רצונם לבצע פעולות מסוג זה. אני מסכים שהעסקה לא ממגרת את התופעה אך היא בהחלט לא תגרום להסלמה. אני קורא לממשלה ולעומד בראשה לצאת בתהליך חקיקה למקרים עתידיים (שהלוואי ולא יהיו) כיצד יש לנהוג במצבים מסוג זה.

2. שחרור מחבלים עם דם על הידיים הוא דבר נורא - אין ויכוח. אבל אם ישראל הצליחה לגרום לכך שהשמות הכבדים אשר דרש חמאס יישארו בכלא הישראלי - דיינו. אם ישראל הצליחה לעמוד חלקית על דרישתה לגרש חלק ניכר מהאסירים משטחי מדינת ישראל - דיינו. ואם ישראל הצליחה שלא להתחייב שלא תחסל את הנבלות הללו - דיינו דיינו דיינו. שיעור ראשון בניהול מו"מ מסביר שבכדי להגיע להסכם טוב על שני הצדדים להתפשר וזה בדיוק מה שקרה הפעם. האם ציפיתם שישראל תקבל את כל מבוקשה??! תרשו לי לגחך...

3. ראש השב"כ, הרמטכ"ל ושר הביטחון קראו היטב את תנאי העסקה ונתנו את ברכת הדרך. אם שלושת קודקודי הביטחון במדינה שלנו נותנים את ברכת הדרך למהלך - בואו ניתן להם קרדיט ונצעד אחריהם. אף לא אחד מהמתקוממים לעסקה מבין בביטחון יותר משלושת אלו. זה המקום להזכיר ששר הביטחון לפני מספר חודשים סירב לעסקה במתווה מסוים (וכך גם ראש הממשלה) מהסיבה שההסכם היה מסוכן למדינת ישראל. אם היום העסקה מתקבלת - אין המשמעות לצייר פה זיגזוג של מנהיגנו אלא שינוי בתנאי ההסכם שהגיש חמאס. (אנצל פסקה זו לברך את שר הביטחון שרק לפני עשור הייתי אחד ממתנגדיו כראש ממשלה, אך עליי להודות שכשר ביטחון הוא עושה עבודתו בצורה טובה מאוד).

-המלעיזים על הסיבה לקבלת העסקה ולתזמון
1. עסקה בימים של מחאה חברתית - עסקה מהסוג הזה שנחתמה אתמול אינה מתקבלת ביום - יומיים ואף לא בשבוע - שבועיים. אין לבעיית המתמחים, לאוהלים ברוטשילד, למחאות העובדים במשק ואפילו לא למחיר הקוטג' שום קשר לחתימה על העסקה. די לזלזל באינטליגנציה של האנשים כאן, העסקה נרקמה בחדרי חדרים למעלה מחודשיים עם מספר מאוד מצומצם של אנשים. במקום להעריך זאת - אנחנו דואגים למנת הציניות היומית ומלעיזים על הממשלה בכלל ועל העומד בראשה בפרט.
2. מדוע היום, ולא לפני שנתיים - אולי מפני שתנאי העסקה היו שונים?? אולי מפני שחמאס לא הסכים להתגמש כפי שהסכים הפעם? מה אתם אומרים? יכול להיות??! או שאנחנו בוחרים שוב להטיל רפש בעשייתו של ראש הממשלה (מה שהפך למאוד פופולארי בתקופה הזו).


-התקשורת וערוצי הטלויזיה
תרשו לי כמנהגי בקודש - להתמלא בתחושת בחילה ורצון עז להקיא כשאני מתייחס למושג הזה שנקרא תקשורת במדינתנו הקטנה. קיימים עיתונאים ואנשי חדשות שמוציאים ממני תחושות זלזול עצום במושג שנקרא "תקשורת אובייקטיבית".
ערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10 - אינני מתבייש שבנימין נתניהו הוא ראש הממשלה פה, אבל אני כן מתבייש בכם שאתם עוסקים בתחום שאמור להיות מושתת על עקרון של אובייקטיביות ואתם מוכיחים מפעם לפעם שאתם פשוט לא מסוגלים. אני מתבייש בעצמי שאני יושב ומקשיב לטמטום שיוצא לכם מהפה, ומתעצבן כל פעם מחדש. הרי כל בר דעת מבין שכל החלטה שלא היתה מתקבלת אתמול הייתם צולבים את ראש הממשלה על ההחלטה השניה שלא התקבלה. אם עד אתמול הייתם חובשים את הכובע של השמאל הקיצוני והייתם מגנים כל החלטה ימנית שהיתה מתקבלת על ידי ראש הממשלה - הפעם הגדלתם לעשות ושמעתי מפיכם מרגליות שהייתי עלול לחשוב שנאמרו מפיו של ברוך מרזל (שייבדל לחיים ארוכים). את הרצון שלכם לנגח את נתניהו אני מבין - אבל גם כאן?? כשמחזירים את גלעד שליט הביתה (אחד הקמפיינים היותר מתוקשרים שהיו במדינתנו מאז הוקמה) במחיר הטוב ביותר שניתן היה להוציא בהתאם לנסיבות?? זה כבר גדול עליי...
כמה חוסר רגישות בשאלות של כתבי השטח, כמה חוסר מקצועיות וחוסר רהיטות של הפרשנים באולפן?! כמה עוד אפשר לסבול אתכם?! אני לא אתפלא אם ביום שגלעד יחזור (במהרה בימינו אמן!) יפנה אליו כתב בשאלה "איך אתה מרגיש?" או "האם האמנת שאתה שווה 1027 אסירים?". חאלאס - לא יכול לשמוע אתכם!!!
מתפלל ליום שהעיתון "ישראל היום" יקים ערוץ טלויזיה ואז אוכל להעיף את ערוצי החדשות המבזים הללו לכל הרוחות.

לסיום - עד כמה זה סמלי שאתמול נחתמה העסקה לשחרור חיילנו החטוף גלעד שליט ושהיום אני חוזר לכתוב בבלוג שנקרא "להיות חופשי", אני משאיר לכם לקבוע. אני בכל אופן מרגיש הרגשה מיוחדת בכתיבת שורות אלו. ואני מקווה שההרגשה הזו תמשיך ותלווה אותי בהמשך גם בעדכונים הבאים ובנושאים האחרים שעליהם אחליט לכתוב.

מילה לגלעד - גם אם חלק מהאנשים יעמוד בדעתו ובקרירות ארורה לא יפתח ידיו לחבקך, אל תיעלב! זו המדינה שלנו, ואין לנו אחרת. כולנו חכמים גדולים, ומבינים יותר מכל מנהיג, שר וראש ממשלה שהיו פה. הפעם, ובניגוד מוחלט למה שהתרחש פה במדינה בחצי שנה האחרונה - אני עומד גאה בדגל, במדינה, בממשלה וכן - גם בראש הממשלה בנימין נתניהו (המנהיג שכל כך קל לשנוא ולהשמיץ) שבפעם המי יודע כמה הוכיח שהחלטות קשות וסבוכות רק הוא יודע לקבל.

מאחל לכם ולכל בני ביתכם חג סוכות שמח ושנה טובה!

קצת ספורט

שלום שלום...
כן אני יודע, עבר המון זמן מאז שכתבתי בפעם האחרונה, ולמען האמת זה די חסר לי... אז למי שהספיק לשכוח, אני עדיין כאן.

הפעם רציתי להניח בצד את הנושאים העמוקים אשר דורשים באמת חשיבה והבנה לטובת קצת ג'אנק ספורטיבי פרי מדינתנו הקטנה. הקרובים אליי יעידו שאני אוהד מכבי חיפה בכדורגל מאז ומעולם, ובעקבות המשחק הערב נגד הפועל ר"ג החלטתי שכבר ממש נמאס לי לשמוע את הפרשנים העלובים שחושבים שהם מבינים גדולים בכדורגל, כשהכדור היחיד שהם ראו בחיים היה כדור אקמול אחרי ששמעו את עצמם בשידור מבלבלים את המח לאלפים שצופים בהם.

כל משחק נעשית השוואה מיותרת ומטופשת לקבוצה השניה בטבלה הפועל ת"א. ואני שואל את עצמי, למה ההשוואות הללו? למי הן רלוונטיות ועד כמה הן מדויקות? איך אפשר לבצע השוואות כשנקודות הפתיחה של שתי הקבוצות שונות בתכלית. לא רק שמכבי חיפה נפרדה מחמישה שחקני מפתח בעונה שעברה (אין צורך לחזור על השמות נכון?) ולא רק שמספר שחקני מפתח העונה נפצעו פציעות ארוכות במהלך העונה (מי אמר מסיללה, דבאלשוילי, גולסה, ורד, רפאלוב, גאדיר וקטן??) ובכלל - כמות הצעירים ושחקני הבית של הקבוצה הזו גורמת לכל מי שאוהב ספורט כחול לבן (או ירוק לבן) להעריך ולהצדיע למועדון הזה. עם כל העובדות הללו מכבי חיפה עדיין מקדימה את יריבתה לצמרת בשתי נקודות (לפחות עד מחר, שתפגוש הפועל את מי שהעניקה לה את האליפות אשתקד בדקה 94).

אני מאחרוני הפאסימים, אבל האמת חייבת להיאמר - הליגה שלנו פח! ההתאחדות שלנו היא מזבלה חיריה אחרי שכל המשאיות כבר פרקו בה את מטעניהן והקהל אשר קורא לעצמו קהל אוהדים כבר מזמן אינו רלוונטי ואינו אפקטיבי בעידוד הקבוצה, אלא רק פאקטור בהחלפות מאמנים.

הפועל ת"א קבוצה טובה, ותיקה שרצה זמן רב ביחד. אלמלא האליפות השנויה במחלוקת בשנה שעברה (אשר ניתנה לה באדיבותו של אבי לוזון ושיטת הקיזוז ההזויה שלו) אי אפשר לדעת איפה היו שחקניה ומה היה עולה בגורל המועדון. אבל גם מכבי חיפה וגם מכבי תל אביב יכולות בפליאוף לעקוף בלי וינקר (בדיוק כפי שקרה בעונה שעברה, בה מכבי חיפה רמסה כל קבוצה שעמדה בדרכה אך בפלייאוף לא עמד לה כוחה).

אז באמת שאני מציע לכל הפרשנים שכבר מזמן אין להם כובע כי הם אכלו המון המון במהלך קריירת הפרשנות שלהם, להמתין עם ההשוואות המיותרות ולתת לנו לסבול בשקט מהליגה הכל כך איכותית שלנו, לפחות עד הפלייאוף. הרי זו השנה האחרונה של הקיזוז, ומה לעשות שבאימפרית הכדורגל שלנו - המתח חשוב יותר מערך הספורט?!

אגב, לוזון - יש לי הצעה חדשה - "קיזוז משופר": לכל קבוצות ליגת העל יקזזו מחצית מהנקודות שנצברו במהלך העונה הסדירה, ואת כל הנקודות הללו שקוזזו יש להעביר למכבי פתח תקוה (הקבוצה שלך) - אז אולי, אבל רק אולי יהיה להם סיכוי לקחת אליפות.

שיהיה שבוע טוב!

תורת השחיקה - חלק שני (ואחרון)

לילה טוב לכולם,

בשבוע שעבר התחלתי לכתוב על המושג שנקרא "שחיקה" אשר מלווה אותנו כמעט בכל תחום בחיינו. המסקנה העיקרית אליה הגעתי ושאותה ניסיתי להעביר כאן היא שלצערנו הרב השחיקה הינה בלתי נמנעת. היא קופצת לבקר בכל תחום ותחום שבחיינו. הפעם אכתוב מספר מחשבות שעלו במוחי בחלוף השבוע האחרון, ואני מקווה שלפחות כמה מכם ייקחו משהו איתם ואולי הדבר יהיה להם לעזר.

ראשית חשוב להסביר מעט מעבר לדוגמאות שנתתי בשבוע שעבר, ואתחיל דווקא בפירוש המינוח כפי שהוא נתפס בעיניי. ה"שחיקה" הינה בעצם תוצר לוואי של פעולות / מצבים יומיומיים / תקופתיים אשר מרבים לחזור על עצמם בורייאציה כזו או אחרת. עצם החזרה ועצם קיומו של מצב מסויים בקביעות מביא לתחושה של ה"שחיקה".
אם כן, כפי שכבר הזכרנו ה"שחיקה" קיימת מאליה ולכאורה אין צורך כלל בדיון האם היא טובה או רעה. אך דווקא מכיוון שאין צורך בדיון שכזה - אשמח לעלותו. על פניו היינו חושבים שהשחיקה הינה רעה, אשר מלווה בהרגשה רעה ומשרה אווירה לא נעימה של מציאות רוטינית החוזרת על עצמה שוב ושוב. אך מי שכבר קרא מספר בלוגים שכתבתי יודע שדווקא כשעל פניו נראה משהו אחד אני סובר משהו אחר, בדיוק את ההיפך. לדעתי, מי שרוצה להתמודד עם השחיקה ואף לנצח אותה חייב לעשות פעולה פשוטה לכאורה אך פעולה שדורשת יצירתיות והתמדה. הפעולה הזו נקראית "גיוון". הגיוון הוא האח החורג של השחיקה, ובעת קיומו לאחות "שחיקה" אין מקום בליבו / בגופו של האדם.

אם נחזור לדוגמאות שלנו מהשבוע שעבר, הרי ש: אם ניקח את העובד המצטיין אשר נמצא בתפקידו תקופה ארוכה מאוד, הייתי ממליץ לו לעשות את אותה עבודה בדרכים אחרות. אולי לשנות את סדר הפעולות, אולי להחליף מקומות ישיבה, לאמץ הרגלים חדשים ואפילו לשתות את הקפה בכוס שונה מדי בוקר.
ודוגמא נוספת היא אותו תלמיד מצטיין שהשחיקה גורמת לו לאבד מציוניו ולהצליח פחות משהתרגל בעבר. הייתי ממליץ לאותו תלמיד - להחליף מקומות ישיבה, לשנות הרגלי כתיבה וסיכום בין שיעור לשיעור, להחליף צבע עט בעת הכתיבה ובכלל כל דבר אשר נראה לו נכון לגוון בו.

כן, כמדומני אם השחיקה היא שגורמת לנו להגיע לגיוון ולהתנסויות חדשות, אינני יכול לומר שרעה היא עבור האדם. ואם אנשים אינם מצליחים במלחמה עם השחיקה והם בוחרים שלא לגוון - אז ניתן לומר כי השחיקה רעה להם, אך מי שהביא אותה על עצמו שלא יצפה לרחמים...

רק חשוב לי להבהיר ולהדגיש - הגיוון אין פירושו החלפת העיקר, אלא חשוב יותר לגוון בפרטים הקטנים תחת אותו עיקר. כך שלדוגמא לאותו עובד לא המלצתי להחליף מקום עבודה (אע"פ שגם זו אפשרות בחלק מהמקרים), ולאותו תלמיד לא המלצתי להחליף את בית הספר או להירשם לתואר אקדאי אחר (למרות שבמקרים מסויימים טוב יעשה אם יחליף), הגיוון בא במקומות הקטנים, ודווקא שם הוא מצליח לדחוק את האחות שחיקה מחוץ לתמונה.

אז שיהיה סופ"ש נעים לכולנו ונשתמע שבוע הבא!

נתי

תורת השחיקה - חלק ראשון

לילה טוב לכל מי שעוד קורא את השטויות שלי (וגם למי שלא),

בימים האחרונים יוצא לי להרהר לא מעט במושג שנקרא "שחיקה". יש דבר כזה בכלל?! או שזה סתם תירוץ של כל מיני אנשים שלא ממש מצליחים להסביר לעצמם ולאחרים - מדוע תפוקתם דלה ביחס לציפיות, או ליתר דיוק - מדוע תפוקתם השתנתה לרעה עם חלוף הזמן.

המושג הזה בעצם מלווה אותנו בכל מימד ובכל תחום בחיינו. אם זה בעבודה - עובד חדש עם אנרגיות חדשות לרוב מפיק יותר מעובד שנמצא כבר שנים רבות באותו תפקיד (אם אני לוקח אותם עובדים ללא פערי איכויות ביניהם כמובן). אם זה בלימודים - אני חושב שהרוב יסכימו איתי שתלמיד / סטודנט בתחילת דרכו מקפיד מאוד על סיכומים ועל נוכחות מלאה בכיתה, אך בחלוף הזמן סדקים רבים מתגלים גם בחוברת הנוכחות וגם בעמידה בתור למכונת הצילום להשלמת חומר מחבר לכיתה. גם בחיי הזוגיות קיימת השחיקה - הפרפרים בבטן של הזוגות הצעירים לעומת השבלוניות הבלתי נגמרת של זוג "ותיק" שמבלה יחדיו כמה שנים טובות. תחומים נוספים אתם מחפשים? אין שום בעיה - ספורט, קבוצות ושחקנים מהטופ של הטופ והמובחרים שבמובחרים מגיעים לשיאים ומשם רק נופלים. משמעת של ילדים הולכת ונשחקת בחלוף הזמן והילדים הופכים להיות ממושמעים פחות ופחות. נדמה לי שהנקודה ברורה וכי כולם מבינים לכוונתי במושג "שחיקה".
אם לומר את האמת, באופן אינסטינקטיבי מיד חשבתי לעצמי שמדובר בתירוץ, תירוץ עלוב למדי שנשמע שוב ושוב מפיהם של הכושלים והנכשלים. מה יותר נח מזה לומר שאני עובד במקצוע 20 שנה ואיבדתי את החדווה, איבדתי את התשוקה למקצוע ובגלל זה התפוקה יורדת. אלא שקשה לי מאוד להאמין בזה - לכאורה מי שעוסק במקצוע 20 שנה יכול וצריך ללמוד מהנסיון ולהגדיל את תפוקתו אף יותר מאלו שבתחילת דרכם... זוג שמכיר האחד את השני מצוין יכול וצריך לנהוג האחד עם השני בצורה הנכונה והמבינה ביותר כך שתתאים לבן הזוג, שהרי אנו מכירים אותו "על עיוור", אז למה דווקא לחבר'ה האלו יותר קשה לשמר ולהחזיק את הקשר שלהם ברמת דריכות זהה אם לא גבוהה מהזוגות הצעירים והחדשים?!

מנקודה זו הגעתי דווקא למסקנה הפוכה - יש שחיקה, ולא רק שהיא קיימת - היא בהחלט קטלנית. השחיקה יכולה להחריב כל דבר העומד בדרכה - החל מעובד מצטיין במקום עבודה, ילד מקסים שהתחנך למופת וזוג אוהבים שהתחתנו מתחת למים ברומנטיות שיא. גם ספורטאי שנבחר לטוב בתבל יכול להידרדר עד לתחתית שבתחתית (מישהו אמר מראדונה??)
מי שלא יודע להימנע מהשחיקה שיידע להיפטר ממנה, כי לחיות איתה זה בלתי אפשרי... זה יכול להחזיק תקופה, ואולי תקופה נוספת - אבל אוי ואבוי אם היא תישאר שם לנצח!

תחילה חשבתי לסיים בדיוק כאן את הרשומה השבועית, אבל ת'כלס - אני מת לצלול לתוך המושג הזה שנקרא "שחיקה" ולגלות כיצד היא מגיעה אלינו ואולי אף יותר חשוב מכך איך מנצחים אותה. אז כדי שיהיה לי זמן לחשוב על כך, אני אמשיך בפעם הבא. ואם למישהו יש איזה רעיון, אני אשמח לקבל אותו...

שיהיה סופ"ש נעים לכולם!!

נתי

גברים ממאדים נשים מנגה - חלק שלישי ואחרון

ערב טוב,
כבר הרבה זמן שלא ישבתי לכתוב, מסתבר שה"אין זמן" של היום יום עושה את שלו. אבל אני מקווה שיהיו כמה שבאמת חיכו לחלק האחרון של סדרת הבלוגים שכתבתי החודש.

אז לתזכורת קלה - סיימתי את החלק השני בפסקה הבאה:
ננסה להבין מדוע מגיעים החיכוכים הרבים והויכוחים האינסופיים בחיי הזוגיות של שני המינים. שהרי אם אנו זקוקים האחד לשני בכדי להרגיש בטוחים ומוגנים בעולם, למה אנחנו מעמידים את מערכת יחסינו עם בן הזוג למבחנים תכופים?? למה?, כמה? ואיך? על השאלות הללו, אני אנסה לענות ולבסוף אנסה לתת טיפ, שאם כמה מכם יאמצו אותו אז קניתי את עולמי.


מערכות יחסים זוגיות הן כמו רכבת הרים, לא כמו אלו שבארץ, אלא דווקא אלו מאירופה וארה"ב (של הביוקר) :-)
יש תקופות מדהימות בהם כל כך כיף להתעורר בבוקר - גם אם מדובר ביום ראשון בבוקר ומתחילים שבוע חדש של עבודה, ואותו דבר ההיפך, יש תקופות של באסה רצינית - שגם יום חמישי שלפני סופ"ש לא מצליח לעלות חיוך על הפנים. מעניין שברוב המקרים מה שגורם לשינויים הללו זה בעצם אנחנו. כן אנחנו, לא הבן זוג שלנו שרוצה ומצפה למשהו מאיתנו, פשוט מאוד אנחנו עצמנו. אני בטוח שאתם שואלים את עצמכם איך הגעתי למסקנה הזו?? אז זה נורא פשוט...אם להיות בקירבתו של בן המין השני אמור לגרום לי תחושות חיוביות כמו: בטחון, אהבה, שמחה ושלמות, הרי שבכדי להעצים תחושות אלו אני צריך שבן המין השני יהיה מאושר, יחייך ויפיץ אנרגיות חיוביות סביבו. אבל אם אנו עומדים לפני איזה ויכוח, מריבה או מלחמת עולם מה שאני אשיג מזה הוא ההיפך הגמור. כשבן הזוג שלי עצוב, טרוד, לא מרוצה וכועס - האדם הראשון עליו זה אמור להשפיע הוא אני, עוד לפני שהמצב רוח הזה משפיע עליו בעצמו.


הנקודה שהעלתי היא נקודה חשובה מאוד, והייתי ממליץ לאנשים להבין אותה לעומק - לפני הריב הבא שלהם שאמור לקרות ב- 48 שעות הקרובות (מבוסס על סטטיסטיקה בלבד, והיא אינה מדוייקת בכל בתי האב).


אתם יודעים מה מטריד אותי יותר מהכל?? בחתונה מתחייבים בני הזוג האחד כלפי השני התחייבויות רבות, ואני משוכנע שמעטים האנשים שבאמת מעניין אותם כל מה שכתוב בכתובה. הרי החתן בכלל עסוק במחשבות על הכוס ועל רסיסיה, והכלה רק חושבת לעצמה שטיפת הזיעה שנוזלת לה מהמצח לא מצטלמת יפה ל- DVD. אני מראשוני המאמינים במסורת שלנו, ואנשים נוטים לזלזל ולא לשאול את עצמם למה ביום החתונה, ביום בו לכאורה הכל שמח, נוצץ ומגניב צריך הרב הזה לבוא ולשאול את כל אחד מהצדדים אם הוא מתחייב לדאוג לצד השני גם במצבי קיצון אחרים, שהם שונים מההווה של השופוני מתחת לחופה בגן האירועים היוקרתי. "האם תדאג לבת זוגתך גם בזיקנה (כשלא תהיה יפה), גם בעוני (כשלא יהיה לכם 300 שקל למנה) גם אחרי הריונות (שהבטן השטוחה כבר לא תהיה כזו שטוחה) וכו' וכו'" כן, אלו שאלות מאוד אקוטיות וקריטיות לבני זוג בטרם הם מתחתנים, ולצערי הרב - הרוב המוחץ לא שם לב לתוכן ורץ לרקוד את הסלואו הראשון שלהם כזוג נשוי. רק לך תספר לו שהריקוד הבא שלו יהיה בדרך לרבנות לפרק את החבילה... 


שאף אחד לא יבין אותי לא נכון, אני חושב שחתונה היא הדבר המושלם ביותר שיכול להיות לכל בנאדם. אני חושב שכשבנאדם מצליח למצוא לעצמו את בן המין השני שיהיה לצידו גם במאדים וגם בנגה, אומנם לפעמים עם חיוך ולפעמים עם בכי, אבל זה בכלל לא משנה כל עוד אני יודע שיהיה אשר יהיה אנחנו כבר לא משני כוכבי לכת שונים, אנחנו יצור אחד מכוכב לכת שלישי ועם זה ננצח. נעבור תקופות קשות ביחד, נעביר רגעים מרגשים ביחד, נרוץ ביחד, נצלע ביחד - העיקר שזה ביחד!


אני לא מנסה לצייר פה מן עולם מושלם, ברור לי כמו שברור לכם שזה לא כך. אם הכל היה מושלם, סביר להניח שלא הייתי מרגיש צורך לכתוב על הנושא הזה. אני כותב על זה, כי אני חושב שזה נושא שרובנו נוטים לחטוא בו. אנו לא מעריכים את מי שאיתנו ובעקבות זאת אנו גם לא מעריכים את עצמנו. אנו מגיעים לנקודות רתיחה מהר מידי ובקלות רבה מידי עם בני הזוג שלנו, וזה ממש לא אמור להיות כך. לפני המון שנים אמר לי חבר מאוד טוב משפט שחרוט לי עמוק בזכירון, ואני בטוח שגם לכם הוא יישב כמה שנים טובות. והוא הולך ככה: "כשהטווח פורס נוצותיו - חצי עולם מתפאר מיופיו, אבל אל תשכחו שהחצי השני רואה לו את התחת", תודו שהמשפט הזה שווה סטטוס בפייסבוק :-). ומי שלא הבין - הנמשל פה פשוט מאוד. כל מי שמשתחצן ומתלהם ועושה הרבה טרארם, אז אומנם חצי עולם רואה את זה ומוחא כפיים, אבל חצי שני רואה עד כמה הוא עלוב.


אני מציע לכל אחד שיש לו בן זוג (ובעיקר לאלו הנשואים ואף עוד יותר אלו עם הילדים) עזבו הכל, סגרו כבר את הבלוג שלי ולכו לתת חיבוק חזק מאוד למי שמגן עליכם בעולם הגדול הזה. תזכרו תמיד למה התחברתם, ושלא תגיעו אף פעם לדיון של למה להיפרד. 
ולמי שאין בן זוג - חפשו לכם את האחד, הוא בטוח נמצא אי שם מחכה ומצפה להגנה הזו בדיוק כמוכם...


מתנצל אם הפעם כתבתי הרבה מדי, זה רק בגלל שזה החלק האחרון והיה לי חשוב מאוד להעביר את המסר. שיהיה סופ"ש נעים ומלא אהבה לכולנו...


נתי

גברים ממאדים נשים מנגה - חלק שני

שבוע טוב :-)

אני מקווה שמי שמגיע לחלק השני - קרא וזוכר את החלק הראשון, ולטובת אלו שלא אני אביא תקציר קצר.
בפעם הקודמת הזכרתי מספר הבדלים משמעותיים בין הגבר לאישה, ההבדלים הם:
1. ההבדל החיצוני (הבדל פיזי) - נשים לרוב יפות יותר, ואילו הגברים לרוב חזקים יותר.
2. ההבדל המנטאלי - נשים מסוגלות לבצע דברים שגברים אינם מסוגלים בזכות היכולת שלהן להגיע מוכנות מנטאלית למשימה בצורה מקסימאלית (דוגמא מובהקת - לידה).
3. ההבדל המשתמע - ויכוחים רבים ותקשורת לקויה במערכות יחסים זוגיות.
עד כה הובא התקציר מהחלק הראשון אשר נכתב במהלך השבוע שעבר.

אם כן, השלב השני אותי אני רוצה לעלות ולהציג הוא השלב הקשה לי מכל. משום שאני מניח שאין חולק על העובדה שקיימים הבדלים בין גברים לנשים. לא גיליתי לאף אחד את אמריקה ובטח שלא חידשתי שום חידוש, מקסימום חידדתי נקודות שברורות מאליהן. אעלה שאלות חשובות, שראוי לחשוב עליהן מעט לפני שנשלוף תשובות מהמותן - אם הגענו למסקנה שגברים ונשים אינם יצירה אחת ואין ביניהם דמיון בלשון המעטה, מה גורם לכל אחד מהצדדים לחפש את השני?? מדוע הם עסוקים באופן אינטנסיבי עד כדי אובססיבי בכדי למצוא חן ולעשות רושם?! למה הראש אף פעם לא מפסיק לחשוב על... ולמה הפרפרים שנמצאים בבטן בפגישות ראשונות מופיעים כל פעם מחדש? במילה אחת, ובהמשך לכתוב מעלה: מוזר!! לכאורה היינו מצפים שכל אדם ירצה בסביבתו אנשים הדומים לו, אשר בסביבתם הוא מרגיש בטחון ושחשוב מכל - יבינו את שפתו והתנהגותו. ואם נעשה הקבלה כדי לחדד את הדברים: האם היצור מנגה ירגיש בטוח ובנח דווקא במאדים?! האם היצור ממאדים ישתוקק להיות לבדו בנגה?!

---אזהרת ספויילר---
על אף שנראה לנו במבט ראשון שהתשובות לשאלות שהעלתי ברורות כל כך, הייתי מציע לחשוב "הפוך על הפוך".
לי נראה שדווקא בגלל אותם הבדלים אנו מחפשים להיות לצד השונים מאיתנו, כדי להשלים את התמונה. כדי שנהיה מוגנים גם בכוכב הלכת השני, שהרי אם נהיה בעלי גוון אחד בלבד - נהיה חשופים ופגיעים מול בני המין השני. רק כשאנו "מעורבבים" עם בני המין השני אנו מצליחים להיות שלמים, מוגנים ובטוחים. וכדי להשיג את כל אלו, אנו חייבים להתאמץ ולמצוא חן, חייבים לחשוב על המישהו המיוחד כל היום ובמיוחד למקרים האלו הפרפרים שבבטן מגיעים.

אז אחרי שהבנו שהגברים שונים מהנשים ולאחר שהבנו מדוע על אף השוני מחפשים האחד את השני נואשות - ננסה להבין מדוע מגיעים החיכוכים הרבים והויכוחים האינסופיים בחיי הזוגיות של שני המינים. שהרי אם אנו זקוקים האחד לשני בכדי להרגיש בטוחים ומוגנים בעולם, למה אנחנו מעמידים את מערכת יחסינו עם בן הזוג למבחנים תכופים?? למה?, כמה? ואיך? - נרחיב על כך בחלק השלישי והאחרון שיגיע במהלך השבוע.

שיהיה שבוע טוב לכולנו.

נתי,

גברים ממאדים נשים מנגה - חלק ראשון

יום ראשון, 21.00 בערב בסלון הבית:
"יקירי, איך היה היום בעבודה?", "שמעת מה היה לי היום, אל תשאל..."
מנגד, ובתרגום סימולטני למחשבותיו של הבעל נשמעת זעקה "בחייאת אשתי היקרה, יש משחק עונה עכשיו בערוץ 2, יש מצב לדחות את השיחה הזו לאמצע השבוע לאיזה SMS?? ואם ממש תתעקשי אז תתקשרי לעבודה".
אבל האישה שלנו שאינה מבינה דבר וחצי דבר בקריאת מחשבות - חוזרת על שאלותיה, והבעל ממש בחירוף נפש ממשיך בניהול השיחה עם אשתו תוך הבעת התעניינות סמלית ומנומסת לדבריה.
אתם ודאי שואלים - איך הדיאלוג הזה הסתיים?? אז אעצור כאן ואומר שכל אחד ואחת בנפרד וכל זוג יחדיו יכול לקחת את הסיטואציה הנ"ל לכל כיוון אפשרי (אם כי האמת חייבת להיאמר - 98% מהפעמים הסיטואציה תסתיים בכיבוי הטלויזיה באופן מיידי, בעוד 2% הנותרים כנראה ייפגשו על מדרגות הרבנות).

אם כן, הסיטואציה איתה פתחתי איננה פרי דמיוני - האירוע הנ"ל יכול לקרות בכל בית מספר פעמים בשבוע במספר וריאציות שונות, כך שרצון לצפות במשחק כדורגל מחד ורצון לפתוח בדו שיח דווקא ברגעים אלו מאידך יהוו רק יריית פתיחה לדיון הנוקב מה ההבדל בין גברים לנשים? האם קיימים בכלל הבדלים מובנים בשני המינים, או שמא אנו אלו שיוצרים אותם??

ההבדל החיצוני
ראשית נציין את ההבדל הברור מאליו בינינו - ההבדל החיצוני, על כך אני חושב שאין עוררין. בשני המינים מדובר כמובן בבשר ודם, אך השוני הפיזיולוגי בין המינים הוא ברור מאליו, ומיותר להרחיב על כך את הדיבור.
האם במאדים גדלים יצורים חזקים ומאסיביים יותר מהיצורים שנולדו בנגה?? נראה שכן... האם בנגה גדלים יצורים יפים ואסטתיים מאלו שנולדו במאדים?? גם על תשובה זו נראה שאין מנוס מלענות עליה בחיוב.

ההבדל המנטאלי

אם לא די בהבדל החיצוני הברור מאליו, הרי שקיים הבדל עצום נוסף - היצורים מנגה מסוגלים לעבור תהליך פיזי קשה מאין כמותו כגון: לידה, ולמרות כל העזרים הרפואיים הנלווים לתהליך, אין ספק שמדובר בתהליך שהיצור ממאדים לא יכול לחלום לעבור אותו, וזאת למרות שפיזית הוא חזק יותר וסביר להניח שגם בעל כח סיבולת גבוה יותר. אלא שמסתבר שקיים הבדל נוסף - סמוי מן העין, זהו ההבדל המנטאלי. היצורים מנגה מסוגלים להגיע במוכנות מנטאלית אדירה לתהליכים מהסוג שצויין, בעוד היצורים ממאדים יכולים רק להתעלף מלשמוע את הצרחות שבחדרי הלידה :-)

ההבדל המשתמע

כאשר יצור ממאדים מנסה להתאחד עם יצור מנגה (מה שנקרא חתונה בימינו) אנו זוכים לראות את ההבדלים בין שני היצורים, וזאת מבלי להזכיר את הפערים העצומים שנפערים בין הצדדים כאשר המשפחה מתרחבת ומתגלות מחלוקות באשר לאופן גידולו / חינוכו של היצור הקטן שטרם הבין אם הוא ממאדים או מנגה, או שבכלל הוא יליד כוכב לכת שלישי.

אם כן, כפי ששמנו לב ישנם הבדלים מהותיים בין הגברים לנשים. וכלל לא מדובר בהמצאה של סופר כזה או אחר, אלא במציאות כפי שהיא. הפעם היה חשוב לי לעלות את הנקודות הללו בכדי שנבין שהבדלים קיימים בינינו מעצם קיומנו, ולא ניתן ובוודאי שלא רצוי להילחם בכך. בבלוג הבא שאפרסם אמשיך מהמקום בו הפסקתי ולמעשה ארחיב את ראייתי בעניין הרצון הבלתי מוסבר של היצור ממאדים להתמסד עם היצור מנגה וזאת למרות השוני וההבדלים בין המינים.

שיהיה המשך שבוע נעים, ומקווה שהשארתי טעם של עוד...

נתי

גברים ממאדים - האמנם?? נשים מנגה?? לא יכול להיות!!